לפני כמה ימים, חשבתי לעצמי שמזה הרבה מדי זמן לא כתבתי בלוג, לא שאין לי השראה יומיומית, יש לי, לעתים יותר מדי, פשוט לא הזדמן לי להתיישב כך על המחשב ולכתוב. ואז רועי שלח לי את הכתבה הזאת, יוגה, שייקים, קפיטלים וסלפי, וכמו שתלמידיי אומרים, ואף פעם לא הייתי בטוחה מה זה אומר, הרים לי להנחתה. אז הנה בלוג חדש, תשובה לכתבת דה מרקר, אופיר חובב, שיצאה לריטריט בים המלח, ושרדה כדי לספר.
יוגה, שייקים, קפיטליזם וסלפי, זו הכותרת שבחרה חובב לכתבה המעולה שלה אודות טרנד הריטריטים של הוולנס העולה ומתגבר מאז יצאנו ממשבר הקורונה העולמי. וול, אין יותר מסכימה ממני. ריטריט בימים אלו כמו שאני פוגשת את זה במדיה החברתית, בין מורי היוגה שהם הקולגות שלי ובין תלמידיי שבסטודיו, זה לא יותר מחופשה יוקרתית, סקסית שמצטלמת ממש טוב באינסטה עם עלה התאנה ״וולנס״ שמתנפנף בכל פוסט שני בנושא.
ממצפה רמון ועד לכינרת, מסיני ועד יוון ואפילו תאילנד, כולם או יותר נכון כולן עורכות ריטריטים עם לו״ז מפוצץ בפעילויות וארוחות בריאות שוות ביותר. הליכה שקטה, מדיטציה, בריכה, עיסויים, פעילויות גיבוש וכו׳. בדרך כלל הריטריטים מפורסמים על ידי המורים המלמדים או כיאה לעולם בו אנחנו חיים, חברה שמארגנת ולוקחת עמלה על כל נרשם. בפרסום ממומן ובכל קבוצה אפשרית בפייסבוק ובאינסטה. תמיד עם הבטחות לאושר, לבריאות, להעניק לעצמך מתנה, לטפל בעצמך, לאהוב את עצמך וכו׳ הבטחות לאושר רגעי שמלווה בתמונות מסנוורות עיניים. הכל נראה טבעי כל כך, בנוף הטבע הפרוע, המורה ליוגה לבושה בחליפת לולו למון בצבע ורוד עתיק, על מזרן קוברה ששוקל יותר ממני וממותג אלו יוגה, רואים את מדריכת היוגה המחוטבת עומדת על הראש, על הידיים או על רגל אחת, מזמינה את הצופים להיות היא לרגע אחד, או לפחות היא כפי שהיא נראתה בתמונה הרגעית הזאת. כל זאת בלי שהיא מספרת כמה קשה הדרך, כמה שנים של תרגול ותסכול בדרך לתמונה הזאת, כמה שוטים מורטי עצבים עד לתוצאה המושלמת של יציבה מצד אחד וחיוך רך מהצד השני, של סטרס מטורף סביב הבנייה וההכנה והשיווק והחיים בכלל.
״מתי בפעם האחרונה הענקת לעצמך מתנה?״ מתחיל הפוסט המניפולטיבי של אותם מארגנים שבסחיטה ריגשית קלאסית מזמינים את הצופים ובעיקר הצופות לרצות להצטרף לחלום הזה, שבואו נודה באמת, זה נראה חלום טוב! ואילולי הייתי עצמי מורה ליוגה, או קצת פחות נעה, מזמן כבר הייתי מכורה לריטריטים האלו וקונה כרטיס חופשי – חודשי.
המחשבה שיומיים וחצי במדבר יעשו את השינוי המיוחל, סופ״ש ביער הפיות יחזיר אותי פיה בעצמי ויתרה מכך, המחשבה שהרשמה לריטריט יוגה יהפוך אותי ליוגית היא מחשבה נאיבית על גבול הלא מחוברת בעליל. יוגה היא פרקטיקה שרחוקה מפתרון קסם שכזה. על אף ההבטחות החוזרות והנשנות ממורי יוגה חסרי אחריות אישית וענווה, יוגה היא אחת מהפרקטיקות היותר קשות לחינוך אישי שאני מכירה. ראשית, יוגה היא מדיטציה, כן! מ-ד-י-ט-צ-י-ה. מטרתה להשקיט את תנודות התודעה שעסוקות בחליפת היוגה המושלמת בצבעי פסטל מלולו למון ובעלות מופרזת של מאות דולרים עבור מעט מאוד בד. כמו גם תנודות התודעה שעוסקות במזרן השווה החדש של אלו יוגה, הלו! זו יוגה, לא תחרות הטופ המושלם של השנה ולכן זה לא משנה בכלל אם תתעדי את כל זה באינסטה או לא.
חלל התרגול הוא החלל הכי חשוב בבחירת מיקום לריטריט, קשר ישיר לטבע והרבה אור. סילנה בית אורן. צילומים משתתפי הריטריט היפים.
ריטריט Re-treat , כשמו כן הוא, התנהגות מחודשת (אפשר גם טיפול מחודש) או במילים יותר ברורות, יציאה לשם התכנסות וחזרה מתאימה יותר. ריטריט הוא סוג של פרקטיקה בעולם הרוח שמגיעה כשיא של תהליך ובהחלט לא במקום תהליך ותרגול יומיומי. יוגה היא היא התרגול היומיומי המתמיד, ללבוש חליפות יוגה מפונפנות ולהסתובב ברחבי השכונה עם מזרן יוגה ממותג זה לא יוגה, ובטח שלא הופך את הנושאת אותו ליוגית. גם שייקים לא הופכים את השותה אותם ליוגי, ובוודאי שלא השתתפות בריטריטים יוקרתיים וסופר סקסיים עם משפטים ניו איג׳יים כאלו שרק לכתוב אותם מעלים בי ייאוש גדול.
ישנם מורים ליוגה שכך הם מלמדים, מריטריט לריטריט, ללא תלמידים, קצת כמו סטוץ, סופ״ש מטריף חושים וממלא מצברים וחזרה למציאות בבום. הריטריטים האלו הם כמו שוקולד, סוכר מעובד שמעלה את האנרגיה ברגע, אך גם באותו הקצב, מרוקן אותה ומהר מאוד מחזיר את הגוף לנקודת המוצא הריקה והמרוקנת. והעניין הוא שהרבה יותר קשה להיות מרוקן מאשר ריק, תחושת הריקנות יוצרת גירוי להתמכרות והרצון להתמלא שוב תגרום למשתתף לתור אחר הריטריט הבא שיתן לו או לה עוד מנה של אושר רגעי שכזה.
לאחרונה, אחרי חמש שנים של התנגדות מהסיבות שמניתי לעיל ועוד ששמורות לעצמי, הסכמתי להוציא ריטריט יוגה. לאחר בקשות רבות מתלמידים רבים, הסכמתי בתנאים שלי. הסברתי חזור והסבר שהריטריט הוא שיא של תרגול ולא פתוח למתרגלים חדשים, הריטריט לא מפורסם בשום פלטפורמה חוץ מאנשי הסטודיו, ופתוח רק להם או למעגל ראשון להם. לא יהיו בריטריט פעילויות גיבוש, טקסים נוי איג׳יים שמחקים אולד אייג׳ של מסורות עתיקות, לא יהיו שייקים או שף טבעוני שעולה כמו המיתוג שלו, לא יהיו זמני עיסויים וכו׳. יהיו תרגולי יוגה, מדיטציה ולימוד. שלא תבינו לא נכון, הכל ברמה מכובדת וגבוהה ולא נעדר כיף, הדבר הכי חשוב בבחירת המקום היה חלל התרגול, בו שהיינו את מרבית הזמין של הריטריט, ולא חדרי השינה. יש משמעות גדולה לאווירה של המקום שבו אנחנו מתרגלים את הפרקטיקה הזאת. טבע הוא מרכיב משמעותי, במיוחד לאור זה שאנחנו גרים בעיר רווית בטון, אספלט וזיהום אוויר. חדרי השינה צריכים להיות מכובדים ונוחים, ממוזגים כי אין שום סיבה שאף אחד יסבול בקיץ או לחילופין בחורף. שהאוכל יהיה טעים ומזין, ומספיק לכל דורש, שתהיה פינה שבה תמיד אפשר לנשנש ולהמתיק מזון בריא ועוד.
להוציא ריטריט בארץ זה עסק יקר, יקר מאוד. גם במקומות הכי זולים, לילה עם ארוחת בוקר עולה בין 400-650 ש״ח + מע״מ לאדם. כן, אלו המחירים, ולפני שנכנס תוכן אחד לריטריט הוא כבר עולה יותר מ-1000 ש״ח. תוסיפו את התכנים, מבית או מחוץ, אוכל, נשנושים ואנחנו מגיעים למינימום 2000 ש״ח. כן, הקפיטליזם נמצא גם כאן, כמו גם בסטודיו בעיר, ואין בעיה עם זה, כי אלו החיים כאן. הבעיה טמונה במיתוג הכוזב של הריטריטים הללו ויתרה מזאת ההבטחות ללא כיסוי שנשלחות מכל פוסט בנושא.
אין לי לולו למון בבית, ושום מוצר של אלו יוגה, לא כי הם לא טובים, הם כנראה כי טובים שיש. אבל הם לא יוגה. אני מתרגלת עם אותם הבגדים קבוע, מכנסיים מאלי אקספרס ב - 12 $, גופייה צמודה או טופ שהוא בעצם אנדר, הוא תמיד מתחת לחולצה רחבה שלא מאפשרת להראות לא את הבטן שלי ולא את החזה שלי ובקושי את מתאר הגוף שלי. אני לא מפרסמת את הריטריט עם התמונה שלי עושה גשר באיזה אתר טבע אקזוטי או מציעה הנחות לנרשמים הראשונים.
לריטריט הראשון שלנו יצאו 15 אנשי ונשות הסטודיו, אותם אני מכירה מאוד טוב ומודעת למקום שלהם.ן בתרגול היומיומי. א.נשים מגיל 23 ועד 63 שיצרו בעצמם, בעצם התרגול הרמוניה מופלאה ונעימה. היה לנו היי, סיימנו בהיי, חזרנו בהיי והמשכנו את התרגול היומיומי שלנו עם קצת יותר מרחב בלב. אין אני מתיימרת לעשות את הריטריט הכי טוב והכי נכון, רק מעלה כאן את מה שחובב מעלה, מהצד של המורה.
חובב מביאה בכתבה את התייחסותו של פרופ׳ דני רוה לקונספט של ריטריט כפי שראו אותו ההודים - יוגיים בראי היסטורי. אותם יוגיים בהודו היו פורשים מן היום יום למקום מבודד להשיב את נפשם ולהתרחק מעט מהעיר, מההתפתחות המהירה, מהשלטון הבהימי המתפשט ומוצאת שסיבות דומות גרסת 2022 מושכות את האנשים להשתתף בריטריטים שכאלו.
כמו שתעשיית החתונות איבדה את זה מזמן, וניצלה את ה״יום המאושר״ בחייהם של הזוג המסכן שרק רוצה להתחתן, כך גם תעשיית תיירות הוולנס עשתה. אז לפני שנאבד את זה גם כאן, נזכיר שיוגה זה לא בדיוק זה. האמת שזה ההפך מזה. לא בגלל המחיר הגבוה שמשלמים, אלא בעיקר בגלל המיתוג הכוזב של זה והולכת השולל של אנשים שרק באים רגע ״לצאת מאזור הנוחות שלהם[1]״ ובעצם טובעים עמוק שם בתוך אזור הנוחות שלהם.
אז עזבו אתכם מריטריטים, סוכרים וסמים ממריצים אחרים, לכו לתרגל יוגה קרוב לבית שלכם עם מורה שאתם מתחברים ומעריכים, עשו זאת תרגול קבע ושמרו את הריטריט לשיא של התרגול. פיס אנד לאב, תודה לך אופיר חובב על הכתבה הזאת.
לאב.
נֹעה
[1] על המשפט המוטעה הזה תוכלו לקרוא בבלוג אחר שלי - יש אנשים. על אנשים, יוגה וגמישות מחשבתית.