שפגט

שפגט

"מתי אצליח לעשות שפגט?" זו אחת השאלות הראשונות ששואלים לא פעם בשיעורי היוגה הראשונים. ואין לי שום רצון להאשים את מי ששואל. הרי כך נראית היוגה שאנחנו פוגשים במערב — גופנית, אסתטית, ממוקדת גוף. מתרגלי יוגה תמיד נראים טוב: חזקים, יציבים, גמישים, אלגנטיים. הכל נקי, מוקפד, מדויק. ובעיקר — נראה כל כך קל.

אף אחד לא מתאר לעצמו שיש דרך שלמה, ארוכה ולעיתים מפרכת, עד שהגוף יוכל בכלל להתחיל להיראות כך. בעולם של אינסטנט, של אפקטים מהירים וחלופת מסרים בלחיצת כפתור, גם בתרגול היוגה מחפשים לא פעם את קיצורי הדרך. אנשים מתחילים לתרגל בגלל הגוף, ממשיכים בזכות השפעתו על הנפש, ואז לעיתים קרובות מתאכזבים כשהם מגלים שהמצח עדיין לא פוגש את הברך בכפיפה לפנים.

ההתמקדות בגוף איננה טעות — היא השער. הגוף הוא הכלי שדרכו אנחנו ניגשים אל התודעה. והתודעה? ובכן, היא לא רק הגוף ולא רק הנפש. היא לא המוח ולא רק המחשבה. אבל היא מכילה את כולם. היא לא נגישה למגע — אבל אפשר להגיע אליה, להרגיש אותה, להתקרב, להעמיק, להתבונן. היוגים מלמדים אותנו שאפשר להגיע אליה דרך מדיטציה, דרך תרגול. כי יוגה, כפי שכתב פטנג'לי, היא מדיטציה. ומה שמבקשת היוגה להציע לנו — הוא דרך לגשת אל מקור הסבל.

כי מקור הסבל של החיים שוכן בתודעה. כשהתודעה לא נקייה, כשיש בה בלבול, כשאנחנו לא מצליחים להתיישב בתוכה בנינוחות — אנחנו סובלים. והסבל הזה נוכח בכל רובד: בגוף, ברגש, במחשבה. הדרך לריפוי, או לפחות להפחתת הסבל, מתחילה בגישה עדינה אל תוך התודעה, למעין תחזוקה פנימית מתמשכת. והגישה הזו אפשרית, קודם כל, דרך הגוף.

אז מה הקשר בין שפגט לתודעה? הכול, וגם לא כלום. כשאנחנו מתרגלים יוגה כתרגול תודעתי, אנחנו בהכרח עוברים דרך הגוף. גם לשבת למדיטציה זו עבודת גוף. גם לעצור לרגע, לנשום, להרגיש, זה תרגול שמתחיל מהתחושות הגופניות. ככל שהתודעה נפתחת, כך גם הגוף מגיב, משתחרר, מתגמש. וככל שהגוף לומד להכיל — כך גם המחשבה, הרגש והתודעה מתרחבים. הגוף הוא לא האמצעי היחיד, אבל הוא מראה — עדינה, מדויקת, לפעמים חסרת רחמים — למה שמתרחש בתודעה.

ברור שיש מי שיגיד: עזבי, יש פשוט אנשים שנולדים עם נתוני גוף שמאפשרים שפגט מהיום הראשון. וזה נכון. בדיוק כפי שיש אנשים שנולדים עם נטייה טבעית לחמלה, או עם יכולת התבוננות מעמיקה, או עם מיינד פתוח ורגיש. לכל אדם יש את מה שהוא נושא עמו — את האתגר, את הנתון, את נקודת הפתיחה. האחד צריך להגמיש את הלב, השני את המחשבה, השלישי את שרירי הירך האחורית. וזה תמיד מורכב יותר, כי כל דבר שאנחנו מגמישים — משפיע על כל היתר. הכול שזור זה בזה. הכול תרגול אחד של התרחבות.

אני, באופן אישי, לא נולדתי גמישה. לא רקדתי, לא התעמלתי, לא עסקתי בפעילות גופנית יוצאת דופן. הייתי ילדה ונערה ממוצעת, עם מגבלות פיזיות ברורות. כשנכנסתי לעולם היוגה, שפגט לא היה אפילו בגדר פנטזיה. זה לא עניין אותי — וגם לא האמנתי לרגע שגופי יכול לעשות דבר כל כך "קיצוני". רק לראות מישהי עושה שפגט גרם לי חוסר נוחות. אבל לא תרגלתי "כדי" להגיע לשם. תרגלתי את עצמי. את הגוף שלי, את הנפש שלי, את הדרך שלי. שוב ושוב. מתוך רצון כן להיות עם מה שיש, להשתפר לאט, להכיר את עצמי טוב יותר. ובתוך התרגול הזה, בלי ששמתי לב, יום אחד — השפגט פשוט התרחש. לא בכוח. לא במאבק. אלא תוך כדי תנועה, תוך כדי הליכה בדרך. ופתאום גיליתי שהגוף שלי, שהוא גם הנפש שלי, שהוא גם התודעה שלי — עושה שפגט.

כמובן שיש אסכולות שונות. ישנם תרגולים שמגיעים מהעולם של הפיטנס או המחול, שבהם מטרה מסוימת היא המרכז — להגיע לתנוחה כזו או אחרת. ויש גם שיעורים שמובילים אל תנוחה מורכבת כיעד ברור, עם סדרה פדגוגית מדויקת. ויש גם גישות שמושכות את הגוף כמעט באלימות אל קצה הגבולות שלו. ולמען הסר ספק — אני בעד כל התנוחות, גם הקשות ביותר. אין לי דבר נגדן. אבל אני מבקשת להזכיר בעדינות: אל תדחקו את הגוף למקום שהוא עוד לא מוכן אליו. ואם כבר — אל תדחקו את הנפש. אל תכריחו אותה להיפתח בבת אחת. היא, כמו הגוף, נפתחת בקצב שלה, ברכות.

תנוחות היוגה, למרות שמותיהן ה"טבעיים" (עץ, חתול, כלב, עורב), אינן טבעיות כלל. הן מבנים, צורות של תודעה, מבנים שדרכם אנחנו יכולים להתבונן, לחשוף, להכיר את עצמנו מחדש. הן לא באות "להחזיר אותנו לטבע", אלא מזמינות אותנו לטבע אחר — פנימי, מורכב, עדין, משתנה. הן מעניקות לנו מראה שקטה, נקייה, נטולת שיפוט — שמאפשרת לפגוש את עצמנו בדיוק כפי שאנחנו.

אז מתי אצליח לעשות שפגט? כשזה יפסיק להיות היעד ויהפוך להיות הדרך. כשנוכל לאפשר לגוף–נפש–תודעה שלנו לצעוד בקצב שלה, בלי לאחוז, בלי להיאחז. ככה, פשוט. ככה.

לאב.

נֹעה