תרגול היוגה הוא מסע, הוא כולו דרך אחת גדולה נטולת יעדים.
בכל פעם אנו משתמשים באותן הרגליים (האסנות) ומאבדים את עצמנו עמוק בתוך עבות יער נפשנו בהתבוננות, במדיטציה. למרות שהאסנות הן אותן התנוחות בדיוק כבר אלפי שנים, כל מסע הוא חדש לגמרי, ועלינו המתרגלים לפתֵח את הקשב שלנו כדי להבחין ולשמוע את שמתחולל שם פנימה.
יש שהולכים בשביל המסומן מראש, יש שמחפשים בכל מאודם קיצור דרך כדי לסיים כבר ולהגיע לסוף, יש שמשתיקים את הנייד והולכים אחרי האנשים ויש את אלו שעוצרים ליד כל פרח ופרפר, בוחנים בנועם, בסקרנות ובהשתהות, תועים אחר דבר מה, אלו הם שמגיעים למעמקים, מגלים, חושפים ומכירים את הפנים כמו שאף אחד אחר לא הכיר.
עלינו לעורר את הסקרנות ולהכניסה לתוך התרגול, להתבונן בשקט ולהיאבד שם.
יש משהו מיוחד בסקרנות, היא פרוגרסיבית ואינסופית. ברגע שמכניסים סקרנות לתרגול, היא לא נעלמת, כל פעם היא תופסת חלק אחר ואנו מוצאים את עצמנו במסע אינסופי עמוק בנפש עם גילויים שייחודיים רק לנו. גילויים שמסקרנים, מביאים תובנה ומודעות, ודורשים לחדור עוד פנימה לראות, להשתהות, להכיר.
ואז קורה דבר מופלא, הגוף רפוי ויציב, המיינד כבר לא שולט, השהות בתנוחה כבר לא בלתי אפשרית, אנחנו במדיטציה.
ככל שמעזים להסתקרן יותר, כך נכנסים עמוק יותר, כך מכירים יותר, במקומות הכי אינטימיים של הנפש שלנו ומשם מתחילה החירות העצמית שלנו. אז אפשר לומר שהסקרנות ביוגה הורגת, את דפוסי ההתנהגות והחשיבה שלנו עצמנו, היא חושפת בצורה מתוחכמת ביותר את ה״אני״ נטול ההתניות, נטול השיפוטיות והמלא חמלה, ומאפשרת לנו היכרות אינטימית חדשה עם הגרעין של האישיות שלנו, זוגיות שאין שני לה.
באהבה
🧘♀נעה🧘♀
