עכשיו אני שם?
כמה פעמים יצא לך לדמיין עתיד ״טוב״ יותר?
כמה פעמים מצאת את עצמך חסר סבלנות למה שקורה עכשיו?
כמה פעמים חלמת על שַם?
על הטיול הגדול, על הנסיך על הסוס הלבן, על סיום הלימודים, על יום חמישי, על המידברן וכו׳
אנחנו חסרי סבלנות.
אנחנו מציבים מטרות ורואים רק אותן, הדרך מטושטשת כלא קיימת, אנחנו רוצים להגיע כבר למטרה - שַם.
אבל מה שאנחנו לא יודעים, כשאנחנו מדמיינים את העתיד הטוב הזה שַם, שלעולם לא נגיע לשַם.
כי אין באמת שם ועכשיו, יש רק כאן ועכשיו.
אנחנו כמו חמורים עם צ׳ופר מול העניים רצים קדימה להשיג את הצ׳ופר הזה, שבחיים לא יושג, כי הוא תלוי שם ובלתי ניתן להשגה מלכתחילה. שם בהגדרתו הוא יחסי לכאן ולכן אי אפשר להיות שם עכשיו. כשנגיע לשם, הוא יהיה כבר כאן ואז נגלה שיש לנו שם אחר באופק וזה אינסופי, חיים שלמים של רדיפה אחרי משהו שלא ניתן להגיע אליו.
העניין הוא שאנחנו יוצאים קרחים מכאן ומכאן, באופן עקבי. גם מאבדים את הדרך לשם וגם לעולם לא מגיעים לשם, כי השַם הזה לא באמת קיים, תמיד יוגדר שם אחר שאף פעם לא יספֵק.
דור של ספקנים, אף פעם לא מספיק לנו, לא כאן ולא שם, אבל האם זה חייב להיות כך? האם נוכל לרגע להיות במקום כלשהו ולהרגיש טוב, להרגיש מסופק, להרגיש בית? האם אפשר לקבל מרשם לתרופת ״מספיקות״ שאחרי שאקח אותה אהיה מספיקה לעצמי, לאחרים ובכלל אוכל לראות את הכאן כדרך וכמטרה לחיים שלמים?
אין אני מבטלת חלומות, והצבת מטרות בדרך אליהם, אני גם לא מבטלת את הרצון להשתפר, להתקדם ולשאוף למצוינות, רק אומרת לנסות לפתוח את העניים בדרך לשם ולנסות בכל מאודנו ליהנות מהרגע הזה שהגענו אליו כי אי פעם הוא היה השַם שלנו...
ביוגה אנחנו מתרגלים את הדרך, אין מטרה. מנסים להמעיט כמה שפחות ברצונות ובתשוקות שהם הסוכנים של המיינד שלנו, שמנדנד ורוצה וחושק מדבר לדבר אל הסיפוק שמעולם לא מסתפק. אין מטרה להתגמש, להתחטב ולהצליח לעשות אקרובטיקה יוגית בשיעור, יש התמסרות לכאן ולעכשיו בדיוק כפי שהוא.
קבלו את עזרא ועוגי, מרחוב סומסום מסבירים את זה הכי טוב בשלוש דקות.
🧘♀️נעה🧘♀️