מכירים את ההודעה Storage Almost Full ? היא מופיעה בזיכרון הנייד שלנו, בענן שלנו ובכל כרטיס זיכרון שאי פעם עבדנו איתו. מיד אחריה קופצת הודעה חדשה שמבקשת להיכנס פנימה, למחוק דברים או לסדר ולנהל את האחסון ביעילות. אני חושבת שאנחנו בעידן שבו מכל כיוון קופצות לנו נוטיפיקציות הזהרה (!!) שהזיכרון שלנו מלא ובמילים אחרות – התודעה שלנו, עומדת להתפוצץ.
בואו נעשה ניסוי קטן, איפה נמצא הנייד שלכם ברגע זה ממש? איזו שעה ראיתם לאחרונה בנייד, כמה זמן עבר מאז? האם יצאתם מהבית ושכחתם את הנייד? האם חזרתם על עקבותיכם לקחת אותו? כשאתם הולכים לשירותים, האם הנייד בא איתכם?? (תענו בכנות, אף אחד לא רואה) כשאתם מחכים לאוטובוס, באוטובוס, בתור למוכר, לרופא, לשיעור שיתחיל, בין ביס לביס בארוחת צהריים, לפני השינה, אחרי השינה, בדרך לחבר, בטיול עם הכלב... ובקיצור, האם יש רגע אחד ביום שבו הנייד, לא ברדיוס של מטר מכם?!
בין אם הוא על שקט ובין אם לא, התוצאה היא אותה תוצאה – תודעה בהפרעה ואחת כזאת שהיא מלאה, ולא במובן החיובי של המילה. (עוצרת את הכתיבה, הופכת את הנייד השקט ובודקת, עוד לא יודעת מה, אבל היד כבר מכורה) כשהנייד על צליל / רטט כל נוטיפיקציה מקפיצה אותנו, חותכת את קו המחשבה שלנו ומחייבת אותנו להביט במסך הזה ולראות שיש כלב משוטט ברחוב העלייה, שוב סימה השכנה בתמונת מק אובר, הגונחת מהקישון ובקיצור נו שון. אין רגע אחד שקט לא במייד ולא בעולם. כשהנייד על שקט, אז שקט מדי. אחת לדקה בערך, מורגש הצורך שהוא כמעט חרדה של ממש, שעולה מכפות הרגליים ועד לקצה האצבע המורה שמרגישה צורך עז להדליק את המסך ולבדוק, שוב, את מה??
אין דרך לנצח. יש שיגידו שהם רואים את השעה, יש שיגידו זו העבודה, יש שיגידו שהם מחכים לתשובה, יש שיגידו שזה נפלאות התבונה ויש שיודו שהם פשוט לא בשליטה, או בשמה הידוע - מכורים. מאז עידן הטכנולוגיה החכמה בכף היד, שהיא פלא שמימי שאין לתאר בכלל, התודעה האנושית כפי שאני רואה אותה נכנסה להפרעה. מצד אחד התודעה שלנו שודרגה פלאים והקריאה השתפרה, כי איך תקרא ותכתוב פוסטים?! כמו גם המוטוריקה העדינה באצבעות הידיים, יכולת התמצאות ופתרון בעיות מהרגע להרגע, הביטחון להסתובב ברחוב ושלא נדבר בכלל על עסקים שלמים שחיים מהטכנולוגיה הזאת. ומן הצד השני, אוי אבוי. הדבר הזה, שקידם אותנו כל כך, מילא לנו את התודעה והזמן, מבוקר ועד ערב יש תמיד מה לראות, לקרוא, לצפצף ואם לא – אז תמיד אפשר ליצור את זה, אין לנו מושג איפה נמצא הרחוב הזה והזה, מחכים ללא קץ לקבל הודעה מההוא הזה ולהעלות את הסטורי היומי שלנו שאומר עלינו כל. סליחה, כלום.
אם בעבר נסיעה באוטו הייתה אתה והרדיו, היום זה אתה, הקריינית של וויז (גם אם אתה מכיר את הדרך בעל פה!!), הרדיו, או הספוטיפיי, ומדי פעם טלפון של איש כדי למלא את הזמן המשעמם הזה שבנהיגה. פגישות שלמות מתקיימות תוך כדי נהיגה, אתה יוצא מהמשרד וממשיך את העבודה גם באוטו תוך כדי השיחה, וגם בבית בארוחת הערב עם המשפחה כשאתה עונה למיילים (הכי חשובים שיש) ובקיצור – אין רגע דל. וגם אין מקום יותר בתודעה. היא מלאה!
לא נביאת זעם אנוכי, ולא מעוניינת לחזור אחורה בזמן ולחיות כמו פעם עם פקס וטלפון קווי אחד ויחיד. בעד הקדמה, בעד הטכנולוגיה ובעד כל מה שהיא מאפשרת לנו לעשות. אבל בואו נשאיר אותה במובן המטאפורי של המילה blow minds ולא הליטרלי!
אז מה עושים? – תכנית גמילה, כמו שנגמלים מכל סם ממכר, רק שזה אחד שקוף וממש מסוכן לאישיות ולאנושות כולה. להיות פחות זמינים (גם להורים), להיות יותר עם עצמנו (לא בבדידות, במלאות), לאפשר לתודעה להתרוקן כדי להתמלא מחדש, לעשות מדיטציה, יוגה, להתרחק פיזית מהנייד, להשתמש בו רק כשהוא רלוונטי ולא בכל רגע נתון. ולרגע לא לחזור אחורה, אלא תמיד קדימה.
דרך ממש נהדרת לייעל את האחסון שם בתודעה – מדיטציה, ללא טיימר(!) ללא הנייד, ללא הקריין וללא דבר. פשוט לשבת, להתרכז, לנשום ולהיות. כעת, הרפו כתפיים ובואו לתרגל.
ובנימה זו אמליץ על פרק של סידרת Netflix, explained שמדבר על מיינפולנס.
לאב יו.
🧘♀נעה🧘♀