
בנובמבר 2018 חזרתי מסופ״ש קצר באמסטרדם, היה קר, לעתים מנוכר אבל בעיקר הרבה זמן למחשבה. ימי הסתיו האלו שלי מביאים איתם שלכת פנימית של מחשבות, רגשות, תחושות וחוויות. הנפש שלי נמצאת במעין מערבולת של צבעים, ועם כל משב רוח קל הנפש מוצאת את עצמה במקום אחר, לא ברור, לא יציב וכאילו מנסה ל ה ח ז י ר את עצמה אל המוטב. יש משהו בעבר שכבר לא קיים שמושך לחזור אליו. הוא מוכר, וידוע, ואותו כבר ידעתי לחיות, ופתאום יש רגע שאני לא מכירה והתחושה היא של אבדון מוחלט אל העבר ואל העתיד. שני זמנים שבאופן וודאי לא קיימים ואין להם שום מימוש בעולם עכשיו. כך ארבעה ימים הסתובבתי באמסטרדם כשבחוץ סתיו ובפנים שלכת, התחלתי להכיר נֹעה שהיא קצת אחרת מהנֹעה המוכרת.
בטיסה חזרה לארץ ישבתי בכיסא המרכזי בשורה, התחלתי לקרוא בספרי, ולא הרבה זמן אחרי ההמראה הגיעה הדיילת והניחה את ארוחת הערב ״המיוחדת״ שלי, שהיא בעצם טבעונית. האדם שישב לימיני שאל מיד האם אני אוכלת ״חלאל״ (״ההכשר״ של המוסלמים) חייכתי אליו והשבתי שראשית אני לא מוסלמית, ואין הארוחה שלי מיוחדת מטעמי כשרות אלא מטעמי טבעונות. והתחילה שיחה נעימה, הוא סיפר לי מה הוא עושה, אני סיפרתי לו בהתלהבות על קונטוס – יוגה & יצירה וכך משיח סקרן על אוכל וכשרות הגענו לשיחה פילוסופית על יוגה, תודעה וזמן.
מפה לשם סיפר לי האדם שישב לימיני, שכך אני מכנה אותו, שכן למרות השיח העמוק בשום שלב לא הכרנו בשמות. אמר שלפני כמה שנים היה בתפקיד צבאי באפריקה, המתין שיקראו לו, המתין, הרבה המתין ואז פנה לאחד המקומיים ושאל כשהוא מצביע על שעון היד שלו ״נו, מה קורה? מתי אנחנו עולים?״ השיב לו המקומי: ״you have watch, we have time״ * * נפתחו עיניי בפליאה, והבנה החלה לחלחל, אין שום קשר בין המכשיר המודד שעל היד שלנו לבין הזמן ובכלל. זמן הוא קונספט, אין לו ממשות בעולם הוא המצאה של האנושות ולצערי אחת שגורמת להרבה סבל, תסכול ואכזבה. מרבית המחשבות שלנו וההוויה שלנו היא באותם הזמנים שלא קיימים; בעבר ובעתיד. אנחנו חשים געגוע וערגה אל העבר המוכר ונחרדים אל מול העתיד בתקווה, כאשר בינתיים העכשיו הופך לעבר ושוב אנחנו מפספסים את הזמן היחיד שקיים ויוצא שאנחנו אף פעם לא נמצאים כאן ועכשיו. רבים וטובים ניסו להבהיר את הנקודה הזאת ביצירה: מולוקו בשירם “the time is now”, ג׳ון לנון “life is what happens to you wile you’re busy making other plans” אקהרט טול בספרו כוחו של הרגע הזה וכו׳. על פי הבודהיזם מקור הסבל הוא במנהג הכֹה אנושי להיאחז בנעים ולהרחיק את הלא נעים (בכוונה אינני משתמשת במילים טוב ורע שהן שיפוטיות ולא רלוונטיות למציאות) שזה מצב תמידי של lose lose ובעצם מצב תמידי של היות סובל בזמן.
אני לא מתכוונת לזרוק את שעון היד שלי כי בשעה 20:00 אני מלמדת יוגה ואני צריכה להיות בזמן ולהתחיל בזמן כפי שהתחייבתי בפני תלמידי, אני גם לא אאחר לפגישה ואגיד לפרטנר שלי כי יש לי זמן. לא אפסיק לתכנן תכניות, לחלום ולהגשים אבל בו בעת, אנסה להיות ברגע הזה שהוא הזמן היחיד שיש כי כמו האפריקאים המקומיים, רוצה להגיד יש לי את הזמן, כי איך שלא נסתכל על זה הרגע הזה הוא נצחי בדיוק כפי שהוא והוא שלי ברגע הזה.
🧘♀️נעה🧘♀️
Comments