אני במנהטן, בחופשה השנתית שלי עם עצמי, שבועיים בין הסמסטרים, שבועיים של עצירת היום יום, שבועיים של חיים מחוץ לחיים, לחיות את עצמי בסביבה אחרת. תודות למייקי, יש לי דירה בצפון מנהטן, בוושינגטון הייטס, שכונה שקטנה ונעימה של יהודים, אורתודוקסים מודרניים (Modern Orthodox)ודומיניקנים. ליד הבית יש פארק יפיפה, עם עליות ומורדות, בתי אבן, בולדרים ענקיים שיוצרים את הגבעות של וושינגטון, חנויות חמודות וסוחרים דומיניקנים בכל פינה.
חיה את חיי כאן מיום ליום, ללא תוכניות ונקודות ציון, פוגשת חברים לארוחת צהרים, לבירה של ערבית וביתר הזמן מטיילת במוזיאונים, פארקים ובמקומות נעימים לשהייה. בכל יום אני מחפשת לי סטודיו ליוגה שאוכל לתרגל בסאנגה עם מורה ובכלל לשטוף קצת את העיניים בסטודיויוז מקומיים. לצערי, הקורונה לא השאירה הרבה סטודיוז פתוחים באזור שבו אני מתגוררת, אז כדי לתרגל בסטודיו, אני צריכה לקחת את הרכבת כ-20 דק׳ נסיעה לפחות, אבל זה בסדר כי אני ממש לא ממהרת, ותחנת הרכבת כל כך קרובה לבית אז הסיפור לא כזה סיפור ובכלל הדרך לתרגול הופכת להיות תרגול בפני עצמו.
יום אחד מצאתי את עצמי בהארלם, איזו שכונה, אלוהיי, מליוני שוטרים פזורים בכל פינה, ניידות משטרה מהבהבות מוכנות לפעולה ולגמרי מרגיש שתנועה אחת לא במקום והם עוצרים אותך. אני כמו שאני, מרגישה בבית בכל מקום, הולכת מלאת ביטחון אל עבר הבניין, מישהו מתחיל לעקוב אחריי, אני עוצרת, משחקת אותה פונה להיכנס לחנות עד שמאבדת אותו וחוזרת למצוא את הכניסה של הבניין. כשסוף סוף מצאתי את הבניין הוא היה נעול, וכל ניסיונותיי לצלצל באינטרקום של הסטודיו שממוקם בקומה השלישית עלו בתוהו. אפילו התקשרתי כמה פעמים ולא היה מענה, אבל אני כבר כאן, והבטיחו לי בהרמן יוגה שזה שם ממש יומרני לסטודיו ליוגה. צלצלתי לקומה אחרת בבניין ומיד פתחו את הדלת, מחייכת עליתי, שלא לומר קיפצתי שלוש קומות מעלה על המדרגות הכי רעועות שעליתי בחיי, והנה נגלה לעיניי השלט המשמח – Bharman Yoga, בצבעי כחול בהיר משמחים של מקום רוחני ונעים.
אני שולחת את ידי אל דלת הכניסה, מנסה לפתוח ונהדפת לאחור, הדלת נעולה. זה לא כל כך נעים לראות סטודיו ליוגה סגור, קל וחומר לא בארץ זרה, בשכונה הכי מפחידה בה. טוב, אני שם תוהה עם עצמי, מסתכלת על השעון, רואה שכבר 4 דק׳ לשיעור, וכן, הגעתי כמובן 10 דק׳ מראש כי מי בא שנייה לפני לשיעור יוגה?! מסתבר שהמורה.
המעלית מגיעה לקומה, ממנה יוצאות המורה ועוד מישהי שניראת קלולס בצורה הכי קלולסית שניתן לתאר, שואלת את המורה מליוני שאלות על התרגול והרמה ובכלל על תורתה השלמה של היוגה תוך שהיא מספרת לה שהניסיון היחיד שלה ביוגה הוא מהיוטיוב. מפה לשם, סוף סוף נכנסנו לסטודיו. היינו היא, אני, המורה ועוד אחת שאיחרה שומו שמיים. סנגה לא הייתה שם, אבל הייתה חוויה מעניינת של ויניאסה, והוראה שתמיד מעניין אותי לראות.
כל השיעור הודתי לאל הטוב של היוגה שאני מתרגלת יוגה, בו בעת שאני מרחמת על החמודה הזאת שבאה פעם ראשונה לתרגל וכמעט נפחה את נשמתה שם. מעת לעת כמעט שבאתי לעזור לה להסתדר בתוך התנוחה ולשהות בה ללא מאמץ, אבל הזכרתי לעצמי שוב ושוב, נעה, את לא המורה עכשיו! את תלמידה בשיעור ויניאסה ואת עושה את מה שהמורה אומרת. שרדנו את זה טוב ושבתי על עקבותיי בחזרה הביתה, לעבד קצת את הדברים ולהינות מצהריים שמשיים שמאוד לא הולמים את נוי יורק בתקופה הזאת של השנה.
זה לא כל כך נעים לראות סטודיו סגור:( הסטודיו בהארלם, ואני בדרך אליו שמחה וטובת לבב.
אניווי, משהבנתי שלשם אני לא חוזרת, חיפשתי סטודיו ליוגה אחר, ומצאתי אחד בברונקס, הרובע הצפוני צפוני, איפה שממוקמם האצטדיון הישן של הינקיס. Bronx Yoga Lab, השם שלו משך אותי יותר מהכל, יוגה זו אכן מעבדה, המדיטציה היא כולה האפשרות לבחון את עצמינו ולהכיר את עצמנו בצורה הדוקה יותר, נאמנה יותר ומותאמת יותר למהות שלנו. וגם כי ביום שישי בשעה 9:00 בבוקר יש שיעור האתה יוגה, 90 דק׳, כזה קלאסי, של פעם, כמו שלמדתי.
שמחה וטובת לבב יצאתי לדרכי ביום שישי גשום, מזרן היוגה על גבי מקפצת לרכבת התחתית שהייתה בחצייה עילית אל מעבדת היוגה. בברונקס קצת יותר סמפטי, גם כאן הסטודיו נמצא בקומה השנייה של איזה בניין אבל מלא שלטים ודלתות פתוחות לרווחה. מגיעה סוף סוף לקבלה, מקבלת את פני הסטראוטיפ של המורה ליוגה ״Hi there״ בפיץ׳ הכי גבוהה של מיתרי הקול שלה ובחיוך מתוק ונעים. מודה לי שבאתי מספיק זמן מראש ולא על הקשקש.
אני נרשמת, והמורה החיננית מציעה לי מגבת, אני מסרבת בנימוס, כי אני לא ממש מהמזיעות בתרגול. היא חייכה אלי ואמרה ״you’re gonna need it״. לקחתי, מה אכפת לי. הנחתי את הדברים בלוקר רום והלכתי לסטודיו. שמחה וטובת לבב, סוף סוף מצאתי שיעור Hatha Yoga 90 min, מוכנה בליבי לצלול למדיטיה בתנועה. פותחת את הדלת, והו, אלוהים, פתחתי את הדלת של השמש בכבודה ובעצמה או שמא כך מרגיש גיהינום?! איזה חום, החדר גדול אך חנוק, ריח של טחב, שטיח מקיר לקיר (?@?#$<!?) ריצפה בהטייה וסטודיו מלא במראות. אני מתמקמת לי איפשהו בסוף ואיכשהו כשהמורה ארגנה את הכיתה הגעתי למרכז של המרכז.
מנסה להסדיר את נשמתי, ועוד לא התחיל השיעור. חם. 100 מעלות בצל, לחות של שיא אוגוסט ועוד כמה קורבנות שפזורים שם בחדר, רק נשים. 90 דק׳ שיעור כן? המורה מתחילה ומסבירה את הנשימה המיוחדת, מסבירה בצורה שלא תשתמע לשני פנים כי היא לא מדגימה ויש להישמע (!!) להוראות. היא מספרת שנתרגל 26 תנוחות יוגה כל אחת פעמיים (לא רק בגלל שיש שני צדדים, אלא ממש פעמיים לכל צד). טוב, הרפתקנית שכמותי, לקחתי את הגלולה ונכנסתי לחוויה בהתמסרות מלאה למשמע הוראות המורה. מתמסרת מזיעה את חיי, בחוץ כמה מעלות בודדות וגשם זלעפות. המורה מסבירה שהמראה שם כדי שנהיה המאסטריות של עצמנו ונוכל לתקן את עצמינו במידת הצורך וכי המראה, כפי שהיא הגדירה ״היא לא אוייב״. אני בליבי, בסדר, מימלא אני עצומת עיניים לאורך כל התרגול, כי מדיטציה אנוכי מבקשת כן?
״לא לסגור את העיניים, אנחנו מתרגלים בעיניים פקוחות״ אומרת המורה מהקצה האחורי של החדר, כאילו מבקשת לקחת את הדבר האחרון שעוד נשאר לי מהתרגול הנעים. ואנחנו מתחילות, כל תנוחה פעמיים ובכל תנוחה שהייה של דקה בערך בחום של הלייף. אני בליבי: ״בטח מעבדה, ניסויים בבני אדם עושים כאן״ תוהה ביני לבין עצמי מי תישאר אחרונה. המורה כמובן אומרת שבכל שלב אפשר לשבת אבל יש לשים לב לכלל החשוב בתרגול: ״אם מרגישים לא נוח – כן כן כן,מעולה, תמישיכו. אם מרגישים כאב חד – לא לא לא, שם צריך לעצור״ מה שנקרא ״צאו מאזור הנוחות שלכם״ וול, על זה כבר כתבתי בלוג שלם, בבקשה אל תצאו מאזור הנוחות שלכם, ובוודאי שאל תאפשרו לכאב להיות חלק מהחוויה.
כל תנוחה הסתיימה בהוראות כמו בחדר לידה, בעידודה של המורה:״push, push, push harder, hold, change״ הו, הפרצופים שראיתי, אוי, מסכנות. אני כמובן תרגלתי את עצמי, הפנים בהוואי, מרגריטה בלב, ללא מאמץ. מתחילה להבין למה המורה הציעה את המגבת בחינניות כה גדולה. כשהגופייה שלי ספוגה בזיעה, ומעת לעת טיפות זעה נוטפות אל המזרן שלי אני מחייכת חיוך גדול בליבי אל אותם תלמידים חמודים שלי שמטפטפים את עצמם לדעת גם בתרגול הרך שלנו בארץ.
שני שליש מהשיעור תרגלנו על שתי הרגליים או על רגל אחת כשהידיים בעיקר באוויר, ועוד שליש ממנו, היינו במעין התקף אפילפטי בין שכיבה על הגב, שכיבה על הבטן וישיבה. כלב אחד לא היה שם, אפילו לא אחד קטן, טוב, ברור. אחרת היינו מחליקות שם על המזרן. החלק האחרון של השיעור היה חווית פנקייק אחת גדולה. במשך חצי שעה עברנו בין שכיבה על הגב בשוואסנה קצרה, לישיבה, ושוב, על הגב, לשכיבה על הבטן וחוזר חלילה. בין כל תנוחה ותנוחה כמו שבאשטנגה עושים ויניאסה, כאן עשינו שוואסנה על הגב כשאנחנו הפוכות מהכיוון של התרגול, למה?! לא ברור, אבל ככה, עשינו למשך חצי שעה. וכשהגיעה סוף סוף השוואסנה האמיתית, גולת הכותרת של התרגול המופלא הזה, נותרה לה רק דקה אחת שבה המורה אמרה ״זה הרגע לקבל את כל העבודה שעינו, להטמיע וכו׳״ ואז היא אמרה את הדבר הבא: ״במשך שעה וחצי התשנו את הגוף שלנו כדי להרגיע את המייד״ ואני ״say whatttttt?!״ ותוך כדי שכיבה, נפרדנו בנמסטה.
לפני שהמורה יצאה מהסטודיו, היא אמרה ״אתן מוזמנות להישאר כאן כמה זמן שרק תחפצו״ ואני, כן בטח, אני אקח את הזמן כאן כשאני שוחה בתוך עצמי. בשנייה שהיא פתחה את הדלת, ובדיל של אוויר נכנס, זינקתי (ביוגית כמובן) וטסתי (גם ביוגית) אל הלוקר רום להתקלח ולהשיב לעצמי את החמצן שנלקח ממני בשעה וחצי האחרונות. שלא תבינו לא נכון, היא הייתה מורה מצויינת! הדיוקים שלה, התיקונים, העובדה שהיא לא הדגימה רק נתנה הוראות וצפתה בתלמידות, פשוט נפלא. אבל אוי השם, כל השאר. ושלא תחשבו, שלמתי על התענוג הזה לא פחות מ-100 ש״ח(!!) אבל היי, יצאתי עם חולצה סופר מגניבה שהולמת את הרובע הזה – SPIRITUAL GANGSTER. בדעבד, מסתבר שזה היה ביקראם יוגה בהסוואה של האתה יוגה כי, איך נגיד, ביקראם, עוד גורו שנתפס עם המכנסיים למטה מול עדת מעריצות. פיס אנד לאב אהוביי, נתראה בסטודיו, בטמפרטורת החדר, אפשר לעצום עיניים או להרפות את המבט, ובעיקר אפשר לצלול למדיטציה ואנא, אל תתישו את הגוף, זה לא משתיק את הנפש.
לאב.
נֹעה