נתחיל בלוגיקה פשוטה, הפסוק הוא פסוק שקר. אין לי כסף. אבל זה משפט נהדר שנתקלתי בו. שהבהיר לי ברגע אחד יסוד בסיס במדיטציה ובתרגול המדיטטיבי. בעת המדיטציה, ובאמצעות התרגול, הסובייקט, זה שמתרגל, מתחיל להבין כי מחשבות זה מה שיש לו, לא מי שהוא.
כן, מחשבות זה מה שיש לי, לא מי שאני. אפשר להחליף את המילה ״מחשבות״ בכל מילה אחרת; רגשות, תחושות, מנטליות וכל רעש חיצוני או פנימי. שלב ראשון במדיטציה הוא איבוד הסובייקט, או במילים אחרות היכולת של המוֹדט לא להזדהות עם מחשבותיו, תחושותיו, רגשותיו וכו׳. כל אלו קיימים אך הם לא ההגדרה של מי שאני.
אז מאיפה מגיעות המחשבות האלו, ומדוע הן כל כך טורדניות?
זו שאלה שרבים מהפילוסופים, חוקרי הנפש והמוח מנסים להבין מזה שנים. אז תשובה ברורה לא תהיה כאן, גם לא אחת שקרובה לזו, אבל כן רעיון שעלה בעקבות התרגול, וספר מרתק של אלדוס האקסלי, עולם חדש מופלא. איזה שם מופלא לספר כל כך מאתגר מחשבתית ונפשית.
לפעמים נראה שהמחשבות שלי הן כל כך אישיות, אינטימיות ואותנטיות רק לי. לפעמים נראה שרק אני יכולה לחוש את שאני חשה ואף אחד לא יכול להתווכח על עוצמת התחושה והמחשבה ובוודאי לא על דרך הפעולה והתגובה. לפעמים אני חושבת שאני מכירה את עצמי כל כך טוב, מיום היוולדי בעולם הזה, ועד לעצם היום, ״האני״ הוא בסך הכל אוסף של אירועים היסטוריים שהייתי שותפה בהם.
אני ככה, ואני ככה, ואני ככה, ואין שום סיכוי שאני אעשה ככה, כי אני ככה! נשמע מוכר? כמה פעמים הגדרנו את עצמנו בקלות בלתי נסבלת של אוסף חוויות? של התרבות, של המשפחה, הדת, המדינה, החברה והנורמה?!
בעולם חדש מופלא, האקסלי מתאר מציאות חברתית אוטופית, מציאות שבה אין כאב, אין צער, אין פחד מהמוות, אין טאבו על שום אספקט בחיים, כולם מאושרים בחלקם, כ-ל הזמן. לא משנה מאיזה מעמד אתה ואיך את נראית, ההתניה הפנימית שלך היא לאושר. נשמע מדהים לא? מי לא שואף לחיי אושר?
יתרה מכך, בעולם חדש מופלא, שאדונו הוא לא פחות ממר מפורד, אין היקשרות לשום דבר, אפילו לא לאמא. בעצם, אין אמא, יש את המרכז למדגרה והתניה ללונדון המרכזית. כן כן, קראת נכון. בית חרושת לייצור אנשים שמתואר כך: ״בניין גמלוני, אפור, בעל שלושים וארבע קומות בלבד... חלונות האולם הענקי שבקומת הקרקע פונים צפונה. למרות הקיץ שמעבר לזגוגיות, למרות החום הטרופי השורר באולם עצמו, ניבט אור קר, אור בוטה ופחוס, כשהוא תר ברעבתנות, מחפש שם איזו דמות בלבוש אזרחי, איזו פיסה חיוורת של עור אווז אקדמי, אך אינו מוצא דבר זולת משטחי זכוכית וניקל וחרסינה״ שם, מייצרים אנשים, במעבדה. בכל קומה מתרכזים בשלב אחר של יצור החברה החדשה מגיל ינקות ועד לגיל בו יוכלו הם עצמם לעבוד במפעל, לייצר ולחיות חיים מאושרים, ללא דאגות.
נשמע כמו חלום אה? אולי חלום בלהות.
חיים מאושרים זו פסגת השאיפות האנושית, השאלה היא באיזה מחיר. אני לא משלה את עצמי, כולנו תוצר של תכנות בעולם הזה, אולי לא כזה שמתואר בעולם חדש מופלא אבל בהחלט אחד כזה שיוצר התניות מגיל ינקות ועד דה לא ידע. מי המתכנת הגדול? ההורים, החברה, התרבות, הדת, המדינה, משרד החינוך, הגורו, הרבנים, הקולנוע, משרדי הפרסום, תעשיית המוזיקה והרשימה עוד ארוכה. כמה פעמים בחיים הרגשת שאתה אתה ואת את ויש הלימה מושלמת בין החוץ והפנים? כמה פעמים בחיים הגבת לאירועים לא כמו שאמא שלך הגיבה? האם עצרת רגע לחשוב או יתרה מזה, להיות? אולי לרגע לתהות על מה שקורה ולראות, האם זה מתאים. ולא, טיול להודו ״למצוא את עצמי״ הוא לא התשובה, וגם לא טיפולים מכל המינים והסוגים. לא צריך למצוא את העצמי, הוא כבר כאן. רק לרגע להתבונן בו ולחשוף אותו באומץ, הוא כבר יוביל את שאר הדרך...
גם אדריאן מאלוף מסדרת הריאלטי Real Housewife לא באה עם כסף משלה, הוא היה שם מני אז, היא הבינה את זה ואמרה את אחד המשפטים היותר מוצלחים שמישהו אמר אי פעם ״כסף זה מה שיש לי, לא מי שאני״ ואני עונה לה ״מחשבות זה מה שיש לי, לא מי שאני״.
לאב.
🧘♀נֹעה🧘♀
מוקדש לאדריאן מאלוף, מסדרת הריאלטי Real Housewife, ולכל האמיצים שעוצרים, מתבוננים, והווים.
אה, ולתוהים - השראה אפשר לקבל מכל דבר, וכך גם הארה.
