מה לי ולהוראה?

באוקטובר הקרוב (25׳) אני פותחת, בהתרגשות גדולה, קורס הוראת האתה יוגה קלאסית. זה הקורס הראשון בסטודיו שהפך לבית ספר להוראה מטעם ארגון היוגה הבינלאומי (Yoga Alliance) יאיי! הקורס הזה מתבשל לי בראש כבר למעלה מחמש שנים. מאז שאני זוכרת את עצמי, אני חיה הוראה, נושמת הוראה, חולמת הוראה. איפה לא הייתי? משרד החינוך, שליחות תנועתית של הסוכנות היהודית, פרויקטים פרטיים – איפה שאפשר ללמד, אני שם. עם השנים, ההוראה הפכה לניהול הוראה, ובאיזשהו שלב מצאתי את עצמי מנהלת תיכון בצפון תל אביב.

אל עולם היוגה הגעתי במקרה גמור – כמו כל הסיפורים הטובים. איך בדיוק זה קרה? על זה אספר בקורס עצמו (זה סיפור שראוי לפרקים שלמים). אבל איך מצאתי את עצמי בקורס מורים ליוגה – זה כבר סיפור בפני עצמו. אני ויוגה לא היינו חברות. ממש לא. בגיל 28 טיילתי בהודו, ולא התרגשתי בכלל מהסצנה היוגית שהייתה בכל פינה. ואז פגשתי את קאי (כן, זה שמו האמיתי), שראה את הרתיעה שלי ואמר: "תקשיבי, בארץ אני לוקח אותך לשיעור יוגה – ואת מתאהבת." צחקתי בלב. הייתי בטוחה שזה יישכח כמו עוד הרבה דברים שחוזרים איתם מהודו. אבל קאי לא שכח. הוא באמת לקח אותי למרכז של שאקטי מאי בחובבי ציון, ומאז – לא עזבתי. התאהבתי מכף רגל ועד רא, תרתי משמע.

התחלתי לתרגל האתה יוגה – תרגול קלאסי, שקט, נוטף מדיטציה, תנועה רכה, איטית, חומלת ואוהבת. בהתחלה פעם בשבוע, ואז פעמיים, שלוש, חמש פעמים – וכל פעם התאהבתי עוד קצת: בעצמי, בגוף שלי, במיינד שלי. אבל חשוב לומר – זה לא היה תהליך קל. היו מלחמות אגו ביני לבין עצמי (ואולי גם עם מי שתרגל לידי, אבל את זה כבר שכחתי), ניסיונות להיות "יותר" – יותר גמישה, יותר פתוחה, יותר מתקדמת. ככל שהתאהבתי בתרגול, התחלתי לחקור אותו – דרך הגוף, דרך התודעה. זו חקירה שנמשכת, כנראה, כל החיים.

בשלב מסוים היה לי ברור שאלמד קורס מורים. לא כדי ללַמֵד – לא היו לי שום כוונות כאלה – אלא כדי להבין את התרגול מהזווית של ההוראה, ללמוד לעומק, להכיר את רזי המקצוע ולהרגיש שאני "מתרגלת טוב יותר" (כן, אני יודעת כמה הטענה הזו בעייתית – נדבר על זה בקורס). אבל כמו כל מיני חלומות, גם זה נשאר בגדר פנטזיה. באותה תקופה הייתי לקראת סוף התואר הראשון בפילוסופיה, עמוסה בעבודה ובחיים עצמם – ולא באמת הייתה לי אפשרות לחשוב על קורס מורים ליוגה.

ואז, ביוני 2017, הגיעה אותה שבת. התעוררתי על הפנים – הנפש כאבה, הגוף התכווץ, הלב נשבר. הייתי אבודה. לא ידעתי מי אני, מה אני, מה אני עושה עם עצמי. עוד רגע מסיימת את התואר, טובעת בקריאת מאמרים וכתיבת סמינרים, נפרדת מתפקיד משמעותי ולקראת עצמאות לא ברורה. באותו יום כתב לי חבר מהיוגה, רונן. שיתפתי אותו שאני במצוקה, והוא – שהיה גם מטפל – מיד הציע טיפול, על חשבונו. גררתי את עצמי כקליפה עייפה אל ביתו ביפו. ישבנו על הספה ודיברנו. הוא אמר לי שני משפטים שמהדהדים בי עד היום: "כל ניצן של פרח מתחיל מגרעין שנרקב באדמה וצומח לפרח יפהפה", וגם – "זה בסדר לנבול מדי פעם. זה רק כדי שתפרחי. והפרח שלך? הוא הולך להיות מהמם." אני, עם עיניים חלולות ודומעות, רק מהנהנת.

אז, כמעט באגביות, הוא סיפר שהוא טס לקורס המורים של שאקטי מאי בסוף החודש. "למה שלא תבואי?" הוא שאל. ואני, כהרגלי בקודש, עניתי מיד – "לאאאא. זה לא הזמן. אולי מתישהו. אבל לא עכשיו." נפרדנו לשלום. אבל בדרך הביתה, כשהגוף התחיל שוב לנשום, משהו בתוכי שאל – למה בעצם לא? בדיוק סיימתי תואר, תפקיד, הייתי על סף פרק חדש – אולי זה בדיוק הזמן. ביום ראשון כבר התקשרתי לשאקטי. נפגשנו. היא סיפרה לי על הקורס. שילמתי. רכשתי כרטיס טיסה. ותוך ימים ספורים הייתי בדרך לצ׳כיה, לקורס מורים של 200 שעות האתה יוגה.

אני בקורס מורים, מאושרת וחופשייה.

נסעתי ברוח של ריטריט – לא במטרה ללמד, אלא מתוך רצון ללמוד בשביל הנשמה. כמו שכבר עשיתי קודם: תואר שלם בפילוסופיה, קורס מורי דרך, עיסוי שוודי הוליסטי, הנחיית קבוצות, עזרה ראשונה – אני פשוט אוהבת ללמוד. אבל מה שלא ידעתי, זה שהקורס הזה ישנה את חיי. היו אלו שלושים ימים אינטנסיביים בתנאי  אשראם של מסע גילוי עצמי מהעמוקים שחוויתי: החל מסדר היום, ההשכמה, התרגולים הארוכים, השתיקה, המדיטציה, האנשים, הטבע, הקור, השקט, היער, באלות החציר, האוכל הנקי שבישלנו יחד – כל אלה קילפו ממני שכבות וחשפו אמת. לא היה חסר לי כלום. הייתי. פשוט הייתי. תרגלתי את היותי.

חזרתי לארץ זוהרת. בטיסה חזור שידרגו אותי למחלקה ראשונה. ישבתי ליד איש חביב, שדיברנו כל הדרך והפכנו לחברים. סיפרתי לו על היוגה, על הקורס, על התהליך שעברתי. הייתי בהיי. ומאז – היוגה התמזגה בגופי. לכל חלום שנולד מאז נוסף נדבך יוגי. לא משנה מה אני עושה – אני חייבת שתהיה שם פינה לתרגול. אבל מורה? מי בכלל רצתה להיות מורה? ובכן, כמו שאומרים – I couldn’t help it זה פשוט שם. בדמי. חיש מהר, כל החלומות שלי התנקזו למקום אחד: אני רוצה ללמד את התרגול הזה. להעביר הלאה את הטוב המרוכז הזה. באופן טבעי – פתחתי סטודיו. רוב האנשים מתחילים ללמד במרכזים קיימים. אני פתחתי סטודיו. ברור.

אז רגע – מה הקשר בין כל זה לבין הכותרת של הפוסט? למה קורס מורים – דווקא למי שלא רוצה ללמד? ובכן, כי זו בדיוק הנקודה. אמנם זהו קורס מורים של 200 שעות, עם הסמכה בינלאומית, אבל מעל הכל – זה קורס העמקה. מסע אישי. תרגול אינטימי עם עצמך. בסופו לא חייבים ללמד. בתחילתו לא צריך להיות נערת גומי או מר עולם. רק לבוא – עם לב פתוח, עם סקרנות, עם מוכנות להקשיב למה שהתרגול מביא איתו. אם יש בך קול פנימי שמבקש להעמיק, להבין, להשתהות, להתקרב – הקורס הזה יכול להיות בדיוק המקום.

הדרך – אף אחד לא יכול לעשות במקומך. אבל אולי, רק אולי, זו תחילתה של דרך משנה חיים. ואני אהיה שם, לצעוד איתך.

לאב.

נעה