top of page

לדעת מתי לעצור

לפני שבועיים היה יום אחר. זה היה יום שישי, קמתי בבוקר אחרי יום מתיש מאוד, רווי בתסכולים, בכאב וביונה שחשבה שביתי הוא ביתה. קמתי בבוקר, שתיתי קפה ומיד פתחתי את היומן. כתבתי וכתבתי, וביקשתי וניסיתי לעכל ולהיות. כל זה לפני השעה 7:30 בבוקר עת פגשתי את תלמידי הראשון.

התחלתי ללמד ב7:30 והיום עתיד היה להיגמר ב17:00 רצוף וללא הפסקות. זה היה יום אחר. הייתי. מאוד. בכל רגע ביום, בכל שיעור, בכל תלמיד ותלמידה שפקדו את הסטודיו, בכל ליבי שלי את היותי. ובין שיעור לשיעור, רציתי גם עבור עצמי, שיעור כזה, עם המורה שלי, שתדריך אותי ואני פשוט אנוע לקולה בהתמסרות, בענווה ובצנעה. מיד כתבתי למרכז היוגה, ביקשתי להירשם לשיעור של שבת ונשמתי לרווחה.

יום למחרת, שבת בבוקר, קמתי בנחת, שתתי את קפה הבוקר, כתבתי לי, קראתי לי, סדרתי את הבית, את נפשי. ויצאתי שמחה וצוהלת לכיוון מורתי במרכז העיר. כשנכנסתי לסטודיו, הייתי מבין האחרונות ממש, לא, לא איחרתי, פשוט כולם שם ממש הקדימו ותפסו את המקומות השווים.

כשנכנסתי ומזרני בידי, שאקטי, המורה שלי אמרה אל מול כולם ״נעה, איזו הפתעה, במה זכיתי?״ ואני בחצי מבוכה חצי מנסה להבין איפה למקם את עצמי בסטודיו רצוף מזרנים וא.נשים שאני לא מכירה, אמרתי ״בזמן שלי״ והוספתי ״אני זכיתי״. מפה לשם, מצאתי את עצמי מתחת לאף של שאקטי, זה היה המקום היחיד שנותר בסטודיו.

התחלנו לתרגל, ואני מתמסרת, לקול, לתרגול, לנשימה, לחוויה של לתרגל שוב בכיתה שאני לא המורה, לנוע בקצב הנשימה ולהכיל אנשים שאני לא מכירה. יודעת שאתמול היה יום אחר, וכולי תקווה שגם היום הזה יהיה אחר, וימלא אותי בנוכחות שיא, בסיפוק עצמי, בשמחה. תוך כדי התרגול גילתי שהיום הזה הוא חצי אחר, זאת אומרת, הוא אחר, אבל לא אחר כמו שאתמול היה אחר. האתמול האחר שלי היה בו מעין שלווה, מעין שביעות רצון עצמית גדולה מעצם היותי, ככה, סתם, ומאוד לא סתם.

לקראת הסוף, התיישבנו בישיבה פשוטה, והתארגנו לנשימת אנהלומה וילהומה (נשימת הנחיר המתחלף), ואני ממש מתחת לאף של המורה, קו ראשון לשאקטי, שום דבר לא מפריד בינינו, במרחק כמעט אפס, שהיא ממש יכולה לשמוע את קרקורי הבטן שלי.

למשמע הוראתה, אנחנו מתחילים ואני שמה לב שאני לא מצליחה להסדיר את הנשימה, לא מצליחה לנשום אוג׳אי ולא מצליחה לחלק נכון בין שאיפה, קומבקה (עצירת נשימה) לנשיפה. אני חווה מעין חנק וכמעט התקף חרדה. אני מבינה בליבי שזה לא יעבוד, אבל אני מתחת לאף של שאקטי, איזו פדיחה. מנסה עוד קצת אולי זה יסתדר, מרגישה שעוד רגע אני מתעלפת, מניחה את ידיי חזרה על הברכיים בג׳ננה מודרה ומניחה.

מניחה לפדיחה להתקיים, מניחה למורה שלי, מניחה לתרגיל, מניחה לנשימה, מניחה לדימוי של התלמידה המצטיינת מניחה. מסכימה להיות תלמידה, מסכימה להיות מאסטרית של עצמי, מאסטרית של מנוחה. עצרתי רגע לפני הסוף, הסדרתי נשימה, כל השאר המשיכו בתרגיל ואני תרגלתי מדיטציה ביני לבין עצמי עד לשוואסנה. כן, זה כמו לעצור מרתון בקילומטר ה- 42 ולדעת שלא הגעת לקו הסיום לפני כולם.

הרגעים האלו שאני חוזרת להיות תלמידה פעילה, שנעה למשמע קולה של המורה, מחדד לי היטב את ההרגשה של המתרגלים בסטודיו. אני מזהה בי כל כך הרבה מכם, אני מזהה שכולנו עשויים אותו חומר צמיגי ומתוק, רוצה ומשתוקק להיות הכי הכי. מפחד להיות עצמי בדיוק ברגע המכריע הזה של החיים, כי מה יגידו האחרים. ממאן לקחת את המושכות לידיים עסוק בשליטה שהיא אשלייה, שהיא מגבילה.

אז ברגע הזה עצרתי, תרגלתי, יישמתי את התרגול שאני מתרגלת יום יום ומלמדת ללא הרף. הסכמתי להיות המאסטר של עצמי ולנוח בדיוק כשהייתי צריכה. בלי הסברים, בלי ניתוחים, בלי התנצלויות. פשוט להיות, עם מינימום התבאסות על עצמי ועל גופי שפתאום, פתאום לא עבד כפי שאני מכירה אותו.

כשיצאתי מהשיעור, שמחתי. ראשית, שמחתי שלא התשתי את נפשי, גופי ורוחי מהשיעור ושלא התעקשתי על לא עוול בכפי ״להצליח״ הכל גם כשלא יכולתי. ושנית, כי הרגשתי מה זה להיות מאסטר של עצמי, על עצמי, גם כשהסנסיי שלי שם ממלמלת הוראות ממש לידי. הרגשתי איך זה מרגיש להיות, במלוא העוצמה. הרגשתי איך את ואתה מרגישים ברגעים האלו, הרגשתי אתכם בצורה המלאה ביותר. שמחתי שההוראות שלי עצמי - כשלא מתאים, פשוט עוצרים, נחים וחוזרים, שגורות בפי כמו מנטרה ומאפשרות לי ברגעים אלו פשוט לשלוף אותן ולהיות.


צילום: עידית ניסימבאום.


לפני שבועיים היה יום אחר, וגם האחד שבא אחריו, וגם זה שאחריו, ועד היום אני מתבשמת ברגעי השליטה העצמית הזאת, בתרגול העמוק והאמתי הזה שחוויתי שם, בהיי שיצאתי ממנו.

התרגול שאנחנו הוא תרגול של מאסטרים, לא מפני שהמאסטר נותן הוראות ואנחנו מצייתים. כלל לא. כיוון שבין ההוראות של המאסטר, יש את ההוראות האמתיות של המאסטר הפנימי, שמכיר, חווה, יודע הכי טוב מה נכון ברגע הזה, ומתוך זה פועל. תרגול של חינוך עצמי ושליטה עצמית, תרגול של שיפור תמידי לא מתוך חובה, אלא מתוך זכות וחמלה. התרגול על המזרן הוא רק תרגול ואימון לרגעים האמיתיים של החיים, שנמצאים ממש מחוץ לכותלי הסטודיו. בבית, בין החברים והמשפחה, העבודה והחיים בכלל.

לדעת לעצור כשלא מתאים יותר, לדעת לקחת להסדיר נשימה גם כשכולם ממשיכים במרוץ ובמסע שלהם מימן ומשמאל, לדעת להקשיב למאסטר הפנימי, לקול הזה של האינטואיציה שהוא חכם וחד ויודע, רק צריך את השקט הראוי לשמוע אותו.

לא לפחד לקחת את הזמן, לכל אחד יש זמן משלו, ורק צריך להכיר בזה, ולהפסיק להתנצל. לנוע בקצב הראוי מתוך חמלה ואהבה ובהתאם לקונטוס שלך.


לאב. נעה


83 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

The Yoga Lab

Comentários


bottom of page