כבר שנים אני מוצאת את עצמי מתנהלת בעולם ללא ציוני ימים כאלו ואחרים, ללא חגים וללא ימים בינלאומיים, בקושי ימים לאומיים ושלא נדבר על ימי הולדת. כן, בעמי אני יושבת ומשחקת את המשחק, לא מפספסת אף יומהולדת של אדם קרוב ושולחת את אהבתי בשלל מילים שיוצאות מעומק לבי, עומדת בצפירה גם אם אני לבד בבית, מאחלת שבת שלום, חג שמח ושנה טובה בימים כשהם באים. אבל באופן כללי, ציוני הימים ה״משמעותיים״ כבר מזמן לא חלק מחיי. כאשת חינוך, הימים האלו היו העוגנים של הלו״ז שלי, הייתי פועלת מיום ליום, הם היו אירועיי השיא והשיח, שמלווים בדרשה עם נפנופי ידיים כדי לתת תוקף לדברים שאני אומרת. איזה יום חשוב ואיזה יום משמעותי, לעם, לאנושות לטבע וכו׳.
עם הזמן, בעזרת התרגול, צמצמתי את ההתרגשות שלי לרגעים, הסרתי את המעטה המשמעותי מהדברים, והתחלתי להתבונן בדברים כפי שהם באותו הרגע. הפסקתי לחכות ליום הזיכרון כדי לבכות על החללים, הפסקתי לחכות ליום הכדור הבינלאומי כדי לעשות אירועים גדולים של קיימות עם חולצה תואמת וכתבה בעיתונות המקומית, הפסקתי לחכות ליומהולדת כדי לאהוב את עצמי ולפנק את עצמי במתנה, הפסקתי לתת כוח כל כך גדול לקונספט ויותר להיות.
יש משהו מאוד מאולץ וכפוי בימים הללו, ציון יום וטקס נלווה, כאילו כופים עליך ברגע זה לבכות, כי לא מתאים לחייך ביום השואה, כופים עליך לשמח, כי לא בוכים ביום ההולדת, כופים עליך להתנות סליחה ומחילה לחבר או למקום או חזרה בתשובה או פתאום, להתחיל להרגיש את הצורך לשמור על כדור הארץ ושלא נשכח את יום היוגה הבינלאומי, הו, מה היינו עושים בלעדיו!
זאת אני, בשנת 2007, דנבר קולורדו, בהכנות לאירוע ״יום ירושלים״ 40, לילות כימים עבדתי על האירוע הזה, כל הקהילה היהודית, ונעה אחת עם חולצת תנועה ביום שיא הזה של השנה.
רגע, אם הגעת עד לכאן, בטח מורגשים אצלך רגשות מעורבים, כי באמת, הימים האלו מיוחדים, ולו בגלל שהם מיוחדים לקולקטיב, ולו בגלל שביום הזיכרון כולנו עומדים דקה או שתיים ביחד, בשקט דומיה. כן, אין ספק שיש עוצמה בימים האלו, ואין ספק שבלו״ז חיים מטורף כמו שאנחנו חיים צריך להזכיר את הדברים בטקסיות, כי אחרת, לא זאת בלבד שנשכח, גם על הדרך נרמוס את עצמנו כי אנחנו לא יודעים עצירה אמתית מה היא. והימים הללו דורשים שנעצור, שנתבונן במשהו שללא ציון היום, ככל הנראה לא היינו טורחים לעשות.
אז מה אני רוצה ממך בעצם? ראשית, שום דבר מהותי, רק את היכולת לעצור ולהתבונן, בכל רגע נתון, כחלק מהיום יום (ולא רק מיום ליום), להיות בשקט, להקשיב לרחשי הגוף והנפש ולפעול בהתאם. לא לחכות ליום זה או אחר כדי להחליט מהיום אני. לדעת לנסוך משמעות כאוות נפשך לכל מה שמתרחש וגם לכל מה שלא, להבין שהמשמעות הזאת היא שלך ולא של אף אדם, חברה, תרבות אחרים. לחיות חיים מתונים ובו בזמן משמעותיים, עוצמתיים ומלאי שמחה. כן, ראש השנה בפתח, אבל זה רק עוד אחד מ- 365 ימות השנה, בהם נוכל בכל רגע לעצור, ולהתחיל שנה חדשה, בהם נוכל לעצור ולהתבונן, לעצור ולהקשיב, לעצור והבין ומתוך זה לפעול.
החופש האמתי הוא החופש של פעולה עצמית, בשפה פילוסופית, היקבעות עצמית. קרישנמורטי, פילוסוף, מחנך ומורה רוחני הודי, שדגל וחינך לסמכות עצמית, היה כנגד כל סמכות חיצונית על האדם. מדבר בהרצאותיו ובכתביו על choiceless awareness, ערוּת ללא בחירה, באין ברירה, ערוּת = מוארות. וזה רעיון מופלא בפני עצמו שכן, מה הכוונה ערות ללא בחירה? אנחנו רגילים לחשוב שחופש מתבטא דווקא בבחירה החופשית, דווקא באין דטרמיניסטיות, דווקא בזמן שאני בוחרת אם בא לי לעשות משהו או שלא בא לי לעשות משהו. מה הכוונה לערות ללא בחירה, איך זה יכול להיות חופש אמתי? הכוונה היא שכאשר אדם הולך אחרי רחשי ליבו, אין לו אלא לפעול בהתאם לזה, וכך אין ברירה אחרת, הפעולה ברורה כשמש והיא היא הכי נכונה וטובה לאדם. ואיך אדע מה היא אותה פעולה שטובה ונכונה לי? ובכן גבירותי ורבותי, מדיטציה. לשבת בשקט, להתבונן בנשימה, להתבונן בהוויה, לחוות, להיות, ולפעול מתוך עצמנו אל החופש המוחלט. ולא רק בראש השנה, יום כיפור, יום הולדת או יום כדור הארץ, ובטח לא כי הגורו אמר. כשם שאנחנו אוהבים גם מחוץ ליום האהבה, בשני הימים הנוצרי והיהודי, כך גם אפשר לסלוח, להתחיל שנה, לאהוב את הכדור, לתרגל יוגה, לחמול את הכלב ולכאוב את הנופלים גם מחוץ לימים המייחדים את זה. ולא, אני לא בעד לבטל את ציוני הימים, כבודם במקומם מונח, 90% מאיתנו זקוקים לזה ו- 10% הנותרים שמתרגלים כבר היקבעות עצמית, עדיין צריכים את הימים הללו להיות חלק מהחברה ועדיין מתחברים לקולקטיב בימים הללו, ומוטב שכך כי אין אנו חיים בהתבודדות על הר. ושתהא שנה טובה אה?
שלך,
🧘♀נֹעה🧘♀
הלכתי להתבודד, תכף אשוב ואהיה לעצמי בתוך השאר. צילום: עידית ניסימבאום.