top of page

על אדם - מוקדש לתלמיד שלי ולניטשה כמובן

לא מזמן פנה אלי אחד התלמידים, אחרי השיעור, כולו קפיץ וריגוש ואומר לי, ״זהו. נראה לי שהבנתי את זה! אני אומר לך, אני הכי טוב מכולם כאן״ אני כמובן חייכתי חיוך גדול ואמרתי לו ״מה הכוונה שאתה הכי טוב מכולם?״ ענה: ״אין, אני אומר לך, אני ב-zone. אני מחלק את העולם לשניים: יש אנשים שהם על אדם ויש את כל השאר״ והוא מסמן עם היד שלו באוויר להדגים את זה. ״נגיד את, את על אדם, אני בדרך וכל השאר אי שם למטה״ שוב כמובן חייכתי, חיוך שיוצא מגבולות הפנים. ראשית, כי זו מחמאה גדולה. שנית, כי זו תאוריה מקסימה אבל רחוקה מן המציאות. ומה היא באמת המציאות הזאת? אין הכי טוב. אין את המקצוע הכי טוב, את היופי הכי יפה, את הבן זוג הכי הכי ובכלל אידיאל שיש למלא ולשאוף אליו. יש את הכי טוב שלנו בעצמנו ברגע הזה. אדם יכול לממש את עצמו בכל רגע נתון תחת כל תנאי. גם אם הוא מנקה רחובות או בריסטה בקפה השכונתי. כשפועלים מתוך ענווה, פועלים מתוך העצמי למימוש עצמי. אין ״צריך״, אין ״חייב״, אין טוני רובינס אומר מה נכון ומה לא נכון ואיך צריך לחיות את החיים. מה שהצליח לאחד, לא מחייב שיצליח לאחר, ואולי מוטב להגיד, הכרחי שלא יצליח לאחר.

פתאום ירד לו האסימון ״נכון! אם אני בריסטה בקפה, ואני עושה את זה מעולה, כי אני ממש טוב בזה, ואני יודע את זה, אז אני מממש את עצמי ואין דבר שנכון לשאוף לו יותר״. זה בדיוק. לכל אדם יש את הערך הזה שלו שהוא מביא איתו לכל מקום, לכל עבודה, לכל קשר. עלינו רק להכיר בערך הזה, לקבל אותו ולפעול מתוכו ולא מתוך החוץ החונק שרק אומר לנו השכם והערב, מה הכי טוב, הכי נכון, הכי הכי.

״אז עכשיו אני מבין״ הוא קפץ בהתרגשות. הסתכלתי עליו עדיין מחייכת ואמרתי נכון, הבנת את משמעותה של הענווה ובו זמנית את אי משמעתה. התרגול המדיטטיבי הוא כל כך אינטימי, שהשוואה לשאר היא מיותרת מהשורש. יתרה מזאת, העבודה היא תמיד ביחס לעצמי, ברגע הזה. זה לא משנה מי מתרגל לידי ומה היה אתמול, משנה מה קורה כרגע, וכמה אני עדה לרגע הזה.



יום למחרת בבוקר קמתי עם זה, ושלחתי לתלמיד ההכי הכי שלי שהוא בעצם הכי הכי של עצמו.


אין על אדם, תת אדם ואדם סבבה, יש אדם, ויש לו דרך מיוחדת שהוא עובר בחייו. נכון, לא כולנו מספיק אמיצים לעצור לרגע ולזהות את הדרך הזאת שלנו, את המקום המיוחד שלנו, לדעת מה הכי נכון ומתאים לנו. לפעמים אנחנו על האוטומט כי זה מוכר ולא מצריך מאמץ או הכרה וקבלה של העצמי. לפעמים אנחנו בפומו של החיים, שלא ראיתי מספיק, לא הייתי מספיק, לא עשיתי מספיק, לא מספיק. לפעמים אנחנו הולכים עוורים אחרי כל מיני נותני עצות (שלא לומר עצות אחיתופל) על חיים טובים ומאושרים, מאנשים שמעולם לא היו עצמי... ענווה משמעותה לקבל את הערך שלך בדיוק כפי שהוא. לא יותר ולא פחות, מאוד יוגי מצדה. ולפעול מתוך האיכויות האלו. הקבלה הזאת היא נחת לנפש, היא מנתבת את חיינו בדיוק למקומות הנכונים לנו, למקצוע שראוי לנו, שכל מה שנעשה בו יהפוך לזהב, שהכל ירגיש מתאים ובדיוק במקום, ללא התנגדויות וללא התלבטויות מיותרות.

לאחרונה נחשפתי למכתב בין ג׳יימס הילמן, מבקר תרבות ופסיכולוג אמריקאי לבין מייקל ונטורה, סופר ועיתונאי, שהתפרסם בספר עם שם מעולה להפליא: ״היו לנו מאה שנות פסיכותרפיה והעולם רק הולך ומידרדר״. כן, זה משעשע. לא, זה לא הזמן לדון בזה האם זה נכון/לא נכון וכו׳.

במכתב, לחיות את החיים אחורנית, הילמן מביא דוגמאות לכל מני אנשים מיוחדים וחרגים, חריגים מן המוכר בחברה כן? בין דוגמאותיו, מיכאלאנג׳לו, פיקאסו, אלברט איינשטיין ועוד רבים וטובים, חריגים ומופלאים בדרכם, שכולם ללא יוצא מן הכלל הורחקו מבית הספר, קיבלו ציונים על הפנים ומשובים של תת אדם מפי המורים שלהם. מה שנקרא ״ממך, לא יצא כלום!״. ובכן, אנחנו יודעים אחרת, מהם, יצא הרבה יותר מכלום, יצא גם עבור כולם, וכמה טוב שהם היו נאמנים לעצמם ולא הלכו ״בתלם״ החרוש מראש על ידי חקלאים אחרים. הילמן מביא ציטוט מופלא של פיקאסו שם שאמר: ״אני נדהם מהאופן המשובש שבו אנשים משתמשים במילה התפתחות: אני לא מתפתח, אני הווה״. פיקאסו לא רואה בעבודות שלו התפתחות העצמי, הוא פשוט מקבל בענווה את הרגע הזה שבו הוא פשוט הווה, ויוצא מתוך עצמו ללא כל היומרות.

אני לא אגזים אם אגיד שמרבית הפילוסופים מתעסקים בצורה זו או אחרת בדרך אל האושר, מחפשים לגלות מה הם החיים הטובים באמת, ואיך ניתן לשחרר את עצמנו מכבלי הסבל והשעבוד. זה נוכח מהפילוסופים היווניים שדיברו על המעלה הטובה, היוגים והבודהיסטים שמדברים על הנירוונה והשחרור וכמובן אהוב הפילוסופים בעיניי, ברוך שפינוזה, או כפי שהוא מוכר יותר בסטודיו שפינֹעה:) שפינוזה כותב אתיקה של מעלה טובה שמשחררת את האדם ומאפשרת לו לחיות חיים של תבונה וחופש. הוא הוגה מושג חדש, קוֹנַטוּס שהוא חתירה (starving) בלטינית. כל דבר ובפרט האדם, חותר להשתמר ולהמשיך בישותו, לא שואף שזה כוח מבחוץ שמושך את הפנים, הוא חותר, שזה כוח פנימי שחותר החוצה. זאת אומרת שראשית, אין הרס עצמי, היוש פרויד. ושנית, שיש לאדם כוח משל עצמו לשמר את ישותו בעולם הזה, שזה דבר מרשים ומעודד מהיסוד.

כוח הוא מושג של צבירה, ויכול האדם לצבור עוד ועוד כוח בדרך ההשתמרות שלו. לא כוח הרסני חלילה, אלא אותו כוח שבונה את העצמי, אותו כוח שהוא עמידות הרוח מפני הסערות, אותו כוח שמדבר עליו ניטשה בכֹה אמר זרתוסטרא, אותה חתירה ליצירה כאן, עכשיו, בעולם הזה, עם הנתונים כפי שהם. מתוך קבלה מוחלטת ובענווה לגלות את מי שאנחנו ולפעול מתוך מה שמתגלה. זו עבודה, עבודה קשה, להסכים לקבל, להתבונן ולהיות עצמי, הכי עצמי ברגע הזה.

כשהאדם פועל בהתאם לקונטוס שלו, הוא חווה חוויה של חופש, חוויה של התאמה ללא שארית, חווית ההצלחה כבר מתלווה מאליה והאפשרות לטעות הולכת ומצטמצמת. במדיטציה, כמו במדיטציה אנחנו מתרגלים את ההכרה הזאת, את הדיוק הזה, את הקבלה של העצמי כפי שהוא, ללא התערבות. אין צורך באמת להיות על אדם, מספיק להיות אדם שהוא מספיק כפי שהוא. עצמי וחופשי.

החתירה הזאת של הקונטוס היא חתירה ללא שאיפה, היא חתירה מבפנים אל החוץ, היא לא תלויה בשום דבר מעבר לעצמה. אין זה אומר שאנחנו לא מושפעים מן החוץ או החברה, אנחנו חיים בחברה וחלק ממנה באופן מובהק. המתרגל לא הופך לטפלון, כשצובטים אותו הוא מצתבט לגמרי! אבל הוא יודע ומכיר את עצמו וכך יודע ומנהל את עצמו בתוך הדבר.


הייתי חייבת! דובלה גליקמן בפרסומת של דפי זהב. כשצובטים אותו, הוא מצתבט, וגם אנחנו. לא משנה כמה מדיטציות נעשה וכמה בודהה נהיה.


חבקו את עצמכם, תאהבו את עצמכם, ככה, ללא תנאי, על מי שאתם ועל מה שאתם לא, ותהיה לעצמכם, בדיוק, אבל בדיוק כפי שאתם.


לאב.

נֹעה

86 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Opmerkingen


bottom of page