חיפוש

היום שפגשתי את מיאזאקי

היום שפגשתי את מיאזאקי היה בכלל לילה אחרי שיעור יוגה. הילי ישבה לצדי ואחינעם למולה והאחרונה שאלה – ״הקעקוע על האמה שלך זה מהסרט המסע המופלא של מיאזאקי?״ חיוך גדול נמרח על פרצופה של הילי, כאילו מישהו גילה לה עולם חדש. ״כן״ מחויך היא השיבה, ואז התחיל לו שיח חיוכים והתרגשיות מעל שולחן התה.

אני שהייתי בין השתיים, הרגשתי צורך עז להבין על מה הן מדברות והתחלתי לשאול שאלות... מפה לשם – סרט אנימה יפני. זה כל הביג דיל כן? לא כּוֹס התה שלי אם אתם מבינים למה אני מתכוונת, לא האנימה ולא היפני. אבל משהו בברק בעיניים שלהן משך אותי והחלטתי לבדוק את העניין.

מיד כתבתי ללי, חברתי, שנראית במציאות כמו דמות אנימה יפנית מצוירת ולא במקרה מעריצה את התרבות, האומנות והקימונו של היפנים. סיפרתי לה חגיגית שאני רוצה לצפות בסרט המסע המופלא. לי לא ידעה את נפשה מאושר ומיד פתחה את מועדון הסרט של מיאזאקי אצלה בבית יחד עם הכלבה המתוקה שלה יוּקי.

לקח לי בערך שבוע לזכור את השם של היוצר על אף שלפי הבנתי הוא דיסני של היפנים, אבל בואו, בתור ילדת פרא דתייה גם דיסני זה לא הצד החזק שלי... כך יצא שבשנות השלושים שלי אני משלימה פערים.

בקיצור, צופות, הסרט מתחיל כמו כל סרט דרמה הוליווידי מצוי - רואים משפחה גנרית שעוברת לגור בעיר אחרת, והילדה הקטנה, צ׳הירו, במושב האחורי עם פרצוף תשעה באב ממש מבואסת מכל הסיפור הזה. בעוד ההורים מנסים לעודד אותה שהיא תמצא חברים חדשים וחוגים וכו׳ היא ממשיכה בפרצוף חמוץ. באחד הצמתים, האבא מחליט לקחת קיצור דרך ולהגיע לביתם החדש דרך היער. האמא קצת חוששת ומנסה להניא אותו מהמעשה והילדה בכלל עמוק במרה השחורה שלה, מתה מפחד וממש מעדיפה לנסוע בדרך המלך.

הם עוברים שבילים צרים, תלאות, עצים ואבנים בכל פינה, לא בדיוק כביש נוח לנסיעה ואז, פתאום משום מקום הם נעצרים מול קיר גדול ובו פתח תעלה למקום אחר. האבא יורד מהאוטו ומתוך סקרנות שאמורה לאפיין דווקא את ביתו הקטנה, הוא מתחיל לצעוד פנימה וקורא לאישתו וביתו להצטרף אליו.

צ׳הירו מהססת, מתנגדת, רוצה להישאר במקום מוכר, במקום מבטחים אך משהיא רואה שהוריה מתקדמים ונעלמים אל תוך התעלה היא רצה אחריהם ומצטרפת להרפתקה. ואז מתחיל באמת הסיפור. הם מגיעים לאתר שומם, שנראה כמו אתר תיירות / שעשועים שכבר לא פעיל שנים, אבל משהו מאד מוזר מתרחש בו, אין אנשים אבל יש את כל השאר. יש מסעדות עם אוכל, ומוזיקה, ובתי מרחץ ובקיצור מוזר. צ׳הירו עדיין בלחץ מכל הסיטואציה, צופה בהוריה שמתחילים ליהנות מההיצע שם, יושבים לאכול אוכל כיד המלך מאיזה מזנון שם, ואט אט נעלמים לתוך עצמם... בסוף מוצאת את עצמה הילדה שכל כך התנגדה לחוויה המוזרה הזאת, לבדה במקום שאין היא מכירה בו איש ולאורך כל הסיפור היא מנסה להוציא אותה ואת ההורים שלה, שבינתיים הפכו לחזירים בדיר, מהמקום המוזר הזה.

לאורך כל הסרט הצליח מיאזאקי בגאונות שיא להכניס את כל גווני החברה בה אנחנו חיים, אלו שנראים יותר ואלו שפשוט נעלמים ושקופים, אלו הגרידיים ואלו הבודדים, אלו השורדים ואלו המסתגלים, אלו שאיבדו את עצמם ואלו שלא שכחו את שמם.

הסרט מרתק, העומקים שלו טרם חלחלו ואני מאמינה שהוא עוד יגיע מדי פעם ויזכיר לי נשכחות. אבל לא על החברה רציתי לדבר, רציתי לדבר על היחיד, על האינדיבידואל, על הקוֹנטוּס הייחודי של כל אחד ואחת מאתנו. היה צריך לקורא לסרט הזה המסע המופלא לתוך עצמך או לגילוי הקוֹנטוּס. שתי הדמויות המרכזיות משכו את ליבי – האקוּ וצ׳הירו, האקוּ הוא נער שנלקח למקום בעודו צעיר על ידי בעלת הבית המכשפה, יובאבה, היא לקחה את שמו והפכה אותו ליד ימינה, הוא הכיר כל פינה בממלכתה של המכשפה ורק לא את שמו שלו. הוא פגש בצ׳הירו שנשארה נאמנה לעצמה לא משנה מה. האקוּ ניסה לעזור לה, הוא אמר לה שהדרך לשרוד את המקום הזה ולשחרר את ההורים שלה מדיר החזירים, היא לחתום חוזה ולעבוד בבית המרחץ. כדאי לדייק, החוזה הוא כמו ברית חד צדדית בה העובד אפילו מקבל שם חדש ובמילת כישוף שוכח את שמו – שוכח מי הוא ומאיפה בא.

האקוּ היה סוכן כפול, נע בין נאמנות עיוורת למכשפה לבין האני עצמי שלו עת נזכר לרגעים. ואז ברגע מאד דרמתי, הכישוף הזדוני יצא מגופו של האקוּ והוא נזכר מי הוא, ולראשונה בחייו, הצליח לעמוד מול המכשפה ההיסטרית והדרמתית, אוי, כמה דרמתית שהיא הייתה, ולא לסור לגחמתה ופשוט להיות מי שהוא.

וזה היה הרגע הכי מרגש במסע הזה. המכשפה נוזפת בו ואוזקת אותו והוא, הוא בשקט שלו, כי הוא יודע מי הוא, הוא זוכר את שמו. האקוּ בעין הסערה, במקום הכי שקט כי הוא לא לוקח חלק בדרמה הזאת שמסביבו. (הנה הרגע הזה מתוך הסרט, תודה ליקוש)




כמה ימים אחרי, גלית תרגלה לצידי, כשאני מלמדת באון ליין היא במזרן סמוך, בתום השיעור היא ניגשה אלי וסיפרה כי קרה לה משהו מוזר, היא מספרת שבאיזשהו שלב באמצע התרגול היא שמעה מעין רעש לבן, והייתה במעין מקום שקט ורגוע. אני, לא יכולתי להסתיר את החיוך הגדול שהיה על פניי, רעש לבן, זה הסאונד של המדיטציה, ברוכה הבאה, חווית רגעי מדיטציה נכספים בתרגול.

איך כל זה קשור לקוֹנטוּס? ראשית, הכל קשור לקוֹנטוּס:) ושנית, קוֹנטוּס הוא ביטוי לטיני של שפינוזה שמבטא חתירה לשימור עצמי, חתירה לגילוי המהות הסינגולרית וההתאמה שלה בעולם. כל אחד מאיתנו הוא מהות חד פעמית, אין בתי קברות שמלאים ב-*** יש אותי, ואותך, ואותו, ואותה וכל אחד כה מיוחד, ומושלם בדיוק כפי שהוא. אם נפסיק לרגע עם הגנריות, ונתחיל להתבונן פנימה, להכיר את עצמנו כפי שהוא, לקבל את הדבר הזה שנקרא אני – על כל גווניו – אז נגלה את הקוֹנטוּס, נתאים לעצמנו, נחסוך ערמות של תסכול וכאב לב. וכדאי לזכור את זה, לא לשכוח את השם שלנו. ובשלב הבא נדע לפעול מתוך עצמנו ולייצר המון שמחה וחדוות יצירה וחיים, זה האושר האמתי והוא מגיע רק כשהוא בא מבפנים. הסביבה – רק תפאורה שמבטאת את הפנימיות.

כל הדרמה הזאת של החיים, הסביבה, התרבות, ההורים, החברים, הטבואים וכל השאר – לא רלוונטיים לכל אחד מאתנו. ככל שנשכיל להכיר את עצמנו, נדע יותר טוב להתאים לעצמנו ולסביבה שלנו. וכך גם להתאים את הסביבה מחדש לצרכים שלנו ולא הפוך...

אז מה בעצם אני מנסה להגיד כאן?

1. תראו סרטים של מיאזקי הוא מבין עניין. אנטי - מלחמתי, אין שלהם ושלנו, יש הרבה עצמיות ועוצמה.

2. תכירו את עצמכם. באמצעות מדיטציה או בכל דרך אחרת, דעו מי אתם מהמקום הכי פנימי, אישי ואינטימי, בדרך זו תוכלו לשרוד כל סופה שמתרגשת לבוא עליכם. פשוט לעמוד, לנשום, לדעת מי אני ולפעול מתוך עצמי ולא מתוך גחמות סביבתיות.

3. תרגלו יוגה מדיטטיבית, היא חושפת את השקט הלבן הזה, היא מביאה המון שלווה לחיי היום יום. קבלה, חמלה וענווה הופכות להיות המרגליות שעל הכתר וההכלה של האחר הופכת להיות כה קלה כשלומדים להכיל את עצמנו.

לאב יו.

🧘‍♀נֹעה🧘‍♀

כל המוזכרות בפוסט הן מתרגלות בסטודיו.


113 צפיות0 תגובות

© 2019 by CONATUS - Yoga & Arts.

Tzrifin 20 Tel-Aviv  |  058-7232500  | noa@conatus.co.il