למה אינסטלציה זה המקצוע הכי חשוב ב- 2022?

על הצפות, נפשות, יוגה וכל מה שבינהם. יש הצפות שאין אינסטלטור בעולם שיכול לתקן. כן, אלו הן ההצפות הנפשיות שלנו, מה שנקרא באנגלית overwhelmed. כולנו חווים אותן מעת לעת, אבל לאחרונה יש תחושה באוויר שהן כל העת והן הפכו למצב תמידי שכזה והגוף – נפש שלנו מסמנים אותות של התשה כללית.

בחן.י את עצמך, סמנו בעיגול מנטלי את כל מה שנכון עליכם.ן:

1. אין לי כוח לא.נשים

2. אני מותשת כבר מהחיים

3. אני חייבת לטוס מכאן

4. לא יכולה לשמוע את צלצול הנייד

5. אני לא יכולה יותר

6. בא לי לצרוח את החיים החוצה

7. אני עם ג׳וינט / נטפליקס בסוף היום (וחרדה אם לא)

8. לא קוראת הודעות ארוכות עם read more גם אם זה מהחבר הכי טוב שלי

9. לא אדיבה לא.נשים רנדומליים שפונים אלי ברחוב

10. אין לי כוח לחברים בצרה שמבקשים עזרה

11. אין לי עצבים לשאלות המטומטמות של ההורים

12. רק מחכה לחזור למיטה בסוף היום

13. מסרבת לכל הצעה, לא מסוגלת להתחייב לכלום

14. עונה קצר או מתעלמת מהודעות, גם של הקרובים ביותר

15. מרגיש עומס קוגנטיבי מהדרישות של המכללה / אוניברסיטה / עבודה / חיים

16. לא מסוגל להישאר במקום אחד לזמן ממושך

17. מגיע על הקשקש, על זמן שאול בכל מקום, שוהה בלחץ

תנו לי לנחש, כבר מקראית הרשימה הזאת הדופק עולה, הנשימה גם היא, הפה מתייבש והנה לה חרדה קטנה גם כשאתה לא מוגדר כחרדתי.

כן, אנחנו חיים בעידן של הצפה, הצפת המידע, הטכנולוגיה, האפשרויות, הרצונות, החוויות. כתוצאה מזה, החושים שלנו מתקהים ואנחנו מגלים סמנים ראשוניים של מחלת המילניום –– Fear of Missing Out FOMO. כל זה מהווה איום, בלבול, תחושת פספוס וריקנות גדולה. בשלב מסוים, מרוב הרוב, אנחנו הופכים ממש להיות אפתיים. שום דבר כבר לא מרגש, שום דבר לא נוגע, שום מחווה של חבר או התעניינות של חברה. הפכנו להיות מוצפים 24/7, בחוויה אמביוולנטית של חווית השייכות לרצון ההעלמות. אנחנו רוב הזמן לא יכולים יותר, ובגיל כלום עם היסטוריה של כלום וחצי, כבר מותשים מהחיים, ועוד לא דיברתי על ההצפה הפנימית שמתרחשת במיינד שלנו על בסיס יום יומי, ואולי היא היחידה שקיימת בעצם.

קולאז׳ בידי נתי גולן @nati.golan.collage

מערכת העצבים שלנו נחלקת לשני מצבים, המצב הפרה – סימפתטי מול המצב הסימפתטי. באופן מאוד כללי, המצב הפרה – סימפתטי הוא המצב האידיאלי של היום יום, בו כלל המערכות בגוף פועלות באופן רגוע ובהתאם לצורך באותו הרגע, ואילו המצב הסימפתטי הוא המצב הקיצוני, הוא מה שאנחנו מכנים Fight or Flight, הוא אותו מצב חכם של הגוף שמגיב בצורה אינסטינקטיבית לסכנה שעומדת בפניו. מדוע חכם? כיוון שכאשר הגוף שלנו מזהה סכנה, הוא משתק את כלל המערכות בגוף ומשאיר את המערכת היחידה שצריכה לפעול למען הישרדות. כן!הכל מושתק. אז מערכת העיקול, הרבייה וכו׳ מפסיקות לפעול וכל האנרגיה הולכת להציל את הגוף כמה שיותר מהר.

אממה, הגוף שלנו לא בנוי להיות 24/7 במצב הסימפתטי, הגוף בדומה למכונה, מתכלה, נשחק ומאבד מהחיוניות שלו כשהוא כל הזמן במצב של לחץ ופחד הישרדותי. ההצפה הזאת שאנו חשים על בסיס יום יומי ממש היא השארת הגוף במצב הסימפתטי, ויכולת ההכלה שלנו הולכת וקטנה עד כי נשארת ללא מקום. אנחנו קצרים ולא נינוחים, חסרי סבלנות ונמהרים ממקום למקום, רודפים את השקט בתוך הרעש וקרובים מאוד לאבד את זה.

הדבר המדהים הוא, שכולנו מזהים את המצב, מכירים בו וכמהים לשקט, הדבר העצוב הוא שכולנו ממשיכים כרגיל כאילו שזה תקין להסתובב ככה בעולם, לשחק את המשחק, לשנוא את המשחק ולהמשיך בו עד אין קץ.

אני זכיתי מכבר, אין לי FOMO, ההפך הוא הנכון אם אפשר להגדיר את זה כך, אני אנטי –FOMO . אני FOMI – Fear of Missing In. אצלי הפחד והאובססיה הם כלפי פנים, איך אני מרגישה בכל רגע נתון, האם מתאים לי כך או כך או אחרת, האם האדם הזה נעים לי או לא, האם אני פועלת מתוך עצמי או עלה נידף ברוח של ההוא וההיא. שני מצבי קיצון שאינם בריאים לגוף, כלל.

את ההצפה הזאת, אף אינסטלטור לא יצליח לתקן. כל עוד נהיה תלויים בדברים שמפעילים אותנו במחוץ, קובעים עבורינו את החיים והעניינים, מצפים מאיתנו גדולות ונצורות, מחכים לריצוי ושוכחים שיש בתוך כל זה ״אני״ אחד שהוא בעצם לא אני אבל הכי קרוב למי שאני. בשביל לתקן את ההצפה הזאת נדרש מאסטר, אינסטלטור מומחה, והוא לא אחר מאשר ״אני עצמי״. השלב הראשון הוא לא לפחד לפגוש את אותו העצמי, לדעת להכיר אותו, להכיר בו, להכיל אותו ולנהוג בו בענווה ובאסרטיביות.

יש דרכים אינספור להכיר את העצמי. אני מצאתי, שהדרך שטובה לי, ולעוד רבים כמותי, היא היוגה, ובעצם נכון לומר, המדיטציה. רגעי הפלא האלו שאני יושבת, איתי ועם עצמי, בדמיוני על קצה הר עזוב בשום מקום של שום מקום ומתרגלת נשימה מודעת, ובעצם מתרגלת את עצמי קיימת כפי שאני, בדיוק ברגע הזה. עם מה שמגיע. איך שהוא מגיע.

ואיך זה מוריד את ההצפה? הו. כך בדיוק. ברגע הזה, אין הצפה, הרגע הזה הוא שקט, יש בו נשימה, וחיבור מושלם למי שאנחנו ברגע הזה. אז כל הקולות והציפיות, כל ההשוואות והקלישאות נחים להם ברגע הזה, והדבר היחיד שצף הוא העצמי שלי כדי שאוכל להתבונן בו ולשקוט בו. לאפס את המערכת, להבהיר את הדברים ולצאת עם ידיעה גם ללא המילים.

קרישנמורטי, אחד הודי, מחנך דגול ומאוד חמור סבר, אמר פעם על חופש רצון או חופש הבחירה כי אין דבר כזה וכי הארה היא בעצם כזאת שללא בחירה. היא choiceless awareness שהיא בעצם לב ליבו של הרגע המדיטטיבי. כאשר אנחנו נמצאים ברגע, מכירים את עצמנו בדיוק כפי שאנחנו ברגע הזה, מבהירים את מה שמתאים ונכון לנו, עכשיו, לא מחר, לא אתמול, ממש עכשיו. אנחנו יודעים הכי טוב מה ולאן ללכת. אין יותר בחירה, יש חופש, הדרך כאילו נפתחת ומוארת ושאר האפשרויות פשוט נעלמות. כל האפשרויות, כל המחשבות, כל ההתלבטויות, כאילו יורדות ומפנות את הדרך לאפשרות האחת שמתאימה באותו הרגע. כמו שהטייס עולה על המסלול היחיד שפתוח לו וכל שאר המסלולים בכלל לא רלוונטיים, גם אם הם רלוונטיים לטייסים אחרים שטסים לכיוונים אחרים.

אז אם אתם.ן מתלבטים מה ללמוד כשתהיו גדולים, או כדי שתהיו גדולים, לכו ללמוד אינסטלציה, כדי שתוכלו לתקן את ההצפות של החיים שלא מפסיקות לעלות ולבוא.

שלכם.ן 🧘‍♀💕

נֹעה