חיפוש

שלא תתנרוונו לי כאן, אה?!

בימים האחרונים אני עמלה בכתיבת סמינר על מושג החופש בהגות המזרחית, תורות בודהיסטיות, אופנישדות הודיות והיוגה סוטרה, הם רק חלק מהספרים שנחים על שולחני. בהשראת אריאל, ובקשתו לפוסט חדש, מוסיפה חלק מעוּבד מהעבודה שלי אודות החופש, דעתי על הנירוונה ועל חווית חופש שרלוונטית לנו ולפרקטיקה היוגית.

על פי רוב, המצב האנושי הוא מצב של סבל, דוּקהה (בסנסקריט), הן הבודהיזם והן היוגים חיפשו את הדרך למנוע את הסבלהזה ולהוציא אותו לחופשי – המטרה דומה, הדרך זהה היעדים מעט שונים, הינה דעתי.

על פי הבודהיזם והיוגה סוטרה המקור לסבל הוא בתשוקות של האדם, הבודהיזם מציינים שלושה ״מזהמים״ של התודעה שהם המקור לסבל האנושי: 1. תשוקה או השתוקקות 2. סלידה או שנאה 3. בורות או אשליה. כל אלו מובילים את האדם למצב של דוּקהה (dukkha), סבל. מצב שבו האדם המשתוקק לא רואה את המציאות כפי שהיא, ומתוך הבורות הזאת שוב האדם משתוקק למשהו שהוא לא, וחוזר חלילה.

הפסקת הסבל אם כן, היא עקירת השורש שלו והגעה למצב תודעתי של נירוונה, החלום של כולנו, האמנם? הפירוש המילולי של המילה בסנסקריט Nirvana הוא כיבוי, כיבוי אש התשוקה, הסלידה והאשליה. מעניין אם קורט קוביין הכיר את פירוש המילה הנכספת הזאת... החופש הבודהיסטי הוא במובן של כיבוי טוטלי של כל גורמי הסבל בעולם. אבל אף אחד לא יודע מה החוויה של המילה הזאת, הינה קטע מהקנון הפאלי, אוּדַאנַה (Udāna), שמנסה להסביר במילים את חווית הנירוונה שחווה התודעה:


נזירים, יש מרחב שאין בו אדמה, אין בו מים, אין בו אש, ואין בו אוויר.

אין בו את בסיס החלל האינסופי, אין בו את הבסיס הלא כלום, אין בו את

בסיס ההכרה האינסופית, ואין בו את בסיס האי תפיסה או את בסיס האי –

אי תפיסה; אין בו את העולם הזה, אין בו עולם אחר, אין בו שמש ואין ירח.

אין בו הופעה או היעלמות, אין הימשכות או מיתה, אין היוולדות מחדש;

הוא אינו נתמך בדבר, אין בו התפתחות ולא בסיס. זה , והוא בלבד, הוא הפסקת הסבל.


תסכול גמור! הרבה אין, ואף לא יש אחד. אני קוראת את הקטע הזה ומתחילה להבין את הגדרת המוות.

מה הם חיים ללא תשוקה?!

חיי היום יום הם אלו שחשובים סיכם דיה קרישנה את הרצאתו בפני תלמידים הודיים רבים, ובתוך עמנו אנו יושבים, כך שלעשות דברים שיביאו לחופש שאין יודעים עליו דבר זה בזבוז מוחלט של אנרגיה לטעמי. אני רואה את החופש כחוויה של התודעה, ועלינו להיות בדרך חופשית במהלך חיינו, לא רק להשיג את החופש (אולי) אי שם מתישהו באין יודע.

אני פונה לרעיונותיהם של שפינוזה, דיה קרישנה, פטנג׳ולי וקרישנמורטי, בניסיון להגדיר חופש רלוונטי ממשי - אם אפשר להגיד על אדם שהוא חופשי, אז חופשי בתוך הדרך שלו, הווי אומר: לכל אדם טבע, ז״א חוקים משלו, שפינוזה מגדיר את הטבע הזה כקוֹנטוּס. כל אדם הוא קונטוס, כוח חתירה להשתמרות, לפי טבעו – מהותו. כשהאדם מכיר בעצמיות הזאת שלו, מכיר את ה׳למה׳ שלו כפי שפטנג׳ולי אומר, הוא בעצם מכיר את מהותו וטבעו בעולם, וככל שהאדם יפעל פעולות אותנטיות אשר יתאימו לטבעו, מתוך עצמו אזי הוא יטיב עם עצמו וישמר ישותו בעולם. כל פעולה שכזו מגדירה נסיבתית את האדם ויוצרת אדם שפועל בתוך דטרמיניזם אישי (כל פעולה היא תולדה של סיבה שקדמה לה וכן הלאה), ואז החופש של קרישנמורטי הוא הביטוי הכי נכון לחופש האנושי, כאשר אדם מבין את הטבע שלו, וכן שהוא נקבע להיפעל על פי אותו הטבע הזה שלו, אזי כל ״בחירה״ שיעשה מעתה, תהיה Choiceless awareness שהיא ״הבחירה החופשית״ באמת. ואיתה אפשר ללכת למכולת השכונתית.

ברור כי הנירוונה היא לא החופש הזה, אך בהינתן חוסר האפשרות לדבר על החופש הנירווני, ויתרה מזאת, הוא חופש אל הלא נודע שכל עבודה עליו היא בזבוז מוחלט של אנרגיה וזמן, אני מעדיפה להתעסק בחופש שהוא קצת יותר נגיש ואולי רלוונטי לחיים.

על אף זאת, הפרקטיקה להשגת שני החופשים הללו היא פרקטיקה זהה – מדיטציה: היכרות עצמית. ככל שנשכיל להכיר את עצמנו, את טבענו, את מהות קיומנו בעולם, או כמו שפטנג׳לי אומר: ״...זיכוך מצב הטוהר (SATTVA), שמחה, מיקוד, שליטה בחושים והיכולת לראיית ה׳אני׳״ (II. 41.) נכיר את הדרך שלנו, היא הדהרמה כך נכיר את דרכי הפעולה הראויות לדרך הזאת על מנת לשמר ישותנו ולהיטיב עם עצמנו.

אז אל תתנרוונו לי טוב?!


באהבה,

🧘‍♀נעה🧘‍♀





מבוסס על עבודה סמינריונית בפילוסופיה הודית בת זמננו באוניברסיטת תל אביב.

59 צפיות0 תגובות