חיפוש

על חינוך עצמי, גורו ומוּארות

לאחרונה העולם הרוחניקי, ואני כותבת רוחניקי ולא רוחני כיוון שיש הבדל עצום בין השניים, רעש וגעש, מוכה הלם לנוכח התאבדותו של אחד מן הגוריים היותר ״מוארים״ וידועים בקהילה. הגורו ארז ארג׳ונה החליט לקחת את חייו ובכך לקח גם את חייב. את מה שהוא, המואר, המלאך, הגורו ללא עוררין, חייב לנשים רבות. עת ביקשו דרך ונקודת אור, הוא ניצל את המעמד שלו והכוח הבזוי והשרלטני שלו הטריד, אנס ורצח נפשות.

יש אופנה חדשה בימינו, איש מוכר עטוף בתהילה כוזבת, שעתיד להיחשף במערומיו המשפילים, מיד שׂש אלי ההתאבדות. התאבדות בזויה, במקום שייקח אחריויות כשם שראוי לאדם מאור, הוא לקח את החיים וברח, כאילו נתפס בעת מעשה אסור.


בתמונה: מורה ליוגה שנתפסה בעין העדשה של הפפרצי של יוסי בקדקס, ספרד.


ללמד רוח זה אחד הדברים הכי מפחידים שיש, עם קצת כריזמה ומעט ענווה המורה יהפוך לגורו המודרני ובכוחו הגדול, ישלוט על סביבתו האנושית, ינצל את הצמא של מאמיניו, תוך עיוורון מוחלט על הנעשה יהפוך לפריווילג על לא עוול בכפו. זה קורה בכל הדתות, זה קורה בכל ארגון וקהילה, זה קורה כשהכריזמה עולה על התוכן.

אין אדם מואר, ואין אדם שיודע יותר טוב עבור אחר את הדרך שלו. נקודה. היה הגורו של עצמך. בעמל התרגול, בישיבה שקטה, בעבודת מודעות לגוף, לנפש ולסביבה. חנך עצמך ותהיה לאדם גדול, לאדם שלם, לאדם חופשי. ארג׳ונה, נפל בפח של עצמו, סיפר סיפור והאמין לו. האחריות מוטלת לעולם על האדם המקבל, להתבונן ולדעת היכן עובר הגבול, האם האדם שנותן בי השראה כעת הוא בגדר זאת בלבד או שמא חצה את הגבול ונכנס למקומות לא לו? ואיך אדע את הגבול – חינוך עצמי. בכל אחד מאיתנו יש את המדריך לעצמו, שהוא ייחודי, ועם מעט פתיחות אפשר להגיע אליו ולהקשיב. לזכור שמה שלא מרגיש נכון, לא נכון.

כשם שלגוף יש מנגנוני הגנה ומסרים מתוחכמים כגון כאב, כך גם לנפש יש את האינטואיציה, את ״תחושת הבטן״ את המדריך הפנימי שיכול להצביע על נכון ולא נכון עבורי, ועבורי בלבד. ונדרשת ענווה גדולה לשמור את זה בפנים ולא לדרוש מכולם לעשות כמותי.

גורו בשפה הסנסקריטית זה מורה, אך מזמן כבר איבד את המשמעות הליטרלית שלו לצערי, והשם גורו הפך לשם בזוי, לשרלטן וברוב המקרים גם אשף שליטה וכוח. יזהֵר המורה הרוחני, על כל גווניה של הרוח, שלא לאבד את הענווה בעת מלמד ומעביר פרקטיקה, יזהר שלא יתהדר בכוחו וישתכר מתהילתו. יזהר התלמיד שלא לאבד את מצפנו, יזהר שלא יאמין וילך עיוור אחר הגורו, יזהר ויהיו עיניו ביקורתיות לנוכח המעשים והמילים. יזהרו השניים לשמור על תפקידם בענווה, בכנות ובחמלה.

לשפינוזה הייתה טבעת חותם על ידו, ועליה המילה ״זהירות״, יש כל מיני סברות מפני מה צריך האדם להיזהר, אני סוברת שהאדם צריך להיזהר ולהישמר בגבולות עצמו, להכיר את עצמו ואת כוחו בעולם, ולשמור על עצמו ועל הסביבה. זהירות נוספת לנו המורים לא לאבד את הענווה ולשמור על ההוראה שלנו נקייה ותמה עבור עצמנו ועבור תלמידינו, ואל ישכח מורה כי קודם כל הוא תלמיד.

הגורו, כמו תלמידו, תמיד עובר דרך, אין קץ לדרך הזאת, ואין דרך אחת, אין אדם מתקדם יותר מהשני. יש הליכה מתמדת, לפעמים לבד לפעמים זה לצד זה. רם דס, שגם היה גורו מפוקפק אמר משפט שממצה את הרעיון הזה ״בסוף, כולנו מלווים אחד את השני הביתה״ בואו נהיה מלאכים במובן התנכי, אלו המלווים האחד את השני ולא יותר מזה. בענווה, בחמלה, בעיניים ביקורתיות אך לא שיפוטיות. ושלא נדע עוד א.נשים שהם רמים יותר מא.נשים אחרים, ושיהיו כל הבריות, חופשיים ומאושרים, ושכל מה שאעשה, אחשוב ואדבר יהיה למען מטרה זו.


תזכורת שאני כותבת לעצמי כל יום על הלב.


שלכם.ן

🧘‍♀נֹעה🧘‍♀


167 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול