למה אני לא הופכת את הלימונים ללימונדה

כל תקופה והביטויים שלה. בתקופה הזאת, תקופת משבר הקורונה, אנחנו שומעים כל יום ובכל מדיה אפשרית את הביטוי ״הפך את הלימונים ללימונדה״. ביטוי ששמור ליועצים אסטרטגיים ולא בכדי.

כל אדם שני, ממציא את עצמו מחדש, כי אין ברירה. וכל מגע הפך למסך מגע. אנחנו מלמדים דרך הזום, פוגשים את המשפחה דרך הוואטאפ, נפגשים עם חברים במרפסות הפייסבוק, את התרבות דרך הטיק טוק ואת עצמנו בבית. לומדים כל קטגוריה בנטפליקס, לומדים להכין את כל מנות הדגל של אמא וגם של אבא, מזמינים אוכל במשלוח שיגיע אחרי פסח, מנקים את הבית שלוש פעמים בשבוע, הולכים לישון, קוראים ספרים, מתרגלים יוגה, מדיטציה, מנגנים, שולחים, משתפים עושים חיים.

לא, לא ״עושים חיים״ באמת, פשוט חיים.

ואז מישהו אומר לך, ״איזה יופי, איך הפכת את הלימון ללימונדה, כל הכבוד״ סליחה, ראשית, אני לא ממש אוהבת לימונדה ומעדיפה את הלימון. ושנית, וזה העיקר, לא מעוניינת להפוך את הלימון ללימונדה. יש לימון, בואו נודה בזה. היום קוראים לו קורונה, מחר דיכאון, מחרותים עצב וכו׳ לקחת את הלימון הזה ולהפוך אותו ללימונה זה לא רחוק מלהתעלם מקיומו של הלימון, כאילו לא היה קיים כלל.

אנחנו מתרגלים מדיטציה יום יום מנסים לראות את הדברים בדיוק כפי שהם, לקבל, לאפשר ללא התנגדות, למַתֵן את השיפוטיות, ללמוד להיות עם ועם מה. ופתאום מתגלגל לו לימון לחיינו וכל מה שאנחנו עושים זה להתנגד לו, ולגרש אותו, או במילים היפות להפוך אותו ללימונדה. התקופה הזאת היא שעת הכושר של כל התרגול שלנו, זה הזמן לתרגל הלכה למעשה את התרגול היוגי-מדיטטיבי, זה הזמן לאפשר למה שקורה להיות, זה הזמן לדעת איך להיות לחוץ, חרד, באי וודאות עם הלימון הכי חמוץ ולהיות, לא רק לשרוד, ממש להיות.

בפילוסופיה של הנפש יש מושג שמתאר את זה, קוואליה, שבתרגום חופשי אומר ״איך מרגיש להיות״. אנחנו מכירים תופעות בשמות שלהן, לומדים אותן אבל לא תמיד מכירים אותן בחוויה שלהן. למשל הצבע האדום, כולנו יודעים מה זה אדום, אבל האם מישהו מאיתנו יודע איך מרגיש להיות אדום? את הפער הזה המדיטציה מצמצמת, המדיטציה פועלת במישור החוויה הסובייקטיבית. מישהו חכם אמר לי פעם, במדיטציה אנחנו לא לומדים איך לא להילחץ, אלא אנחנו לומדים איך להיות לחוצים. וזה בדיוק המקום אליו אני חותרת, בואו נלמד להיות עם הלימון, הוא כבר כאן, שום לימונדה לא תעזור. יש לימון והוא חמוץ ולעתים מר ולרגעים מרגיש כאילו כאן כדי לא לעזוב. ושאלות כמו מה יהיה, ואיך אתגבר ומה אעשה קופצות חדשות לבקרים והנפש לא רגועה.

במדיטציה אנחנו מתרגלים את האפשרות להיות עם הדברים, כפי שהם. מתרגלים קבלה של הדברים ללא שיפוט ערך, ללא תלות בתרבות, בחברה ובתוכן. מתרגלים את האפשרות להיות בחדר אחד אני והמחשבות, והפחדים, והכעסים, והחרדות בדיוק כפי שהם מופיעים אצלי בנפש וזאת עד שהנפש נודדת לדבר הבא.

אז בואו לא נהפוך את הלימון ללימונדה, בואו נתרגל היות עם הלימון, נאפשר לו ללא שיפוט להיות איתנו, כפי שהוא עד שהנפש שלנו תנדוד לדבר הבא והלימון כבר לא יהיה חמוץ כל כך.

לימון למחשבה, בתקופה מאתגרת.

ולינק לתרגול מדיטציה יומית בימי הקורונה >> https://zoom.us/j/441855535

באהבה

🧘‍♀נֹעה🧘‍♀

בתמונה: אני וקערת הלימונים שלי בסטודיו. 🍋🍋🍋