זמן הודו

Time is a concept by which we measure our life

הולכת עם מוצ׳ילה ששוקלת חצי ממני, שלושה מזרני יוגה, תיק גב ועיניים אבודות ברחוב הראשי של חוף פאלולים בגואה, אחרי יום שלם של מסעות בדרכים.

איש הודי לא טיפוסי, יורד מהקטנוע שלו ואומר ״רומס?״, השבתי כן בעיניים מתחננות, חייך ואמר ״טוּ מינטס״. נשמתי לרווחה, והתחלתי ללכת אחריו. ואנחנו הולכים והולכים, שתי הדקות עברו כבר לפני עשר דקות, והלחות גואה... אני פונה אליו: ״אמרת שתי דקות״, והוא משיב ״שתי דקות הודיות״.

חייכתי. זמן הודו, מה הוא שונה מזמן ישראל או זמן סיני או זמן בכלל?! אני כבר שבועיים והתחושה היא של נצח.

לא מתגעגעת וגם לא לא מתגעגעת.

לא חוששת מהסוף ולא מההתחלה.

לא דוחה את קץ החזרה.

פשוט כאן, במה שזה, ואיך שזה.

בחום, בקור, בלחות, בחוסר הארגון, ברגעים לא נוחים ובנוף אנושי וטבעי יוצאים מן הכלל.

כשחיים את הרגע כפי שהוא, הופך הוא ברגע להיות נצח, נצח של הרגע הזה שלא ישוב עוד.

את זה ארצה לאחל לשנה החדשה, שנדע להיות בכל רגע במלוא הרגע, לשקוע בו בהתמסרות, בהתבוננות, בקבלה ובהכלה, חיים מדיטטיביים נצחיים בתוך עולם זמני. שנה טובה, חג שמח מהג׳ונגל הטרופי של הודו.