top of page

אסקיפיזם - ממה?

כל תקופה והביטוי שלה. בזמן הקורונה זה היה ״לעשות מלימונים לימונדה.״ בזמן ההפיכה המשפטית, עת היו הפגנות ומחאות פעילות שבועית משל היו מפגשי תנועת הנוער, הביטוי השגור היה ״מסוכן״ והיום, הו היום, מכל חלון, מכל פוסט, מכל פינה שבה חוסר המודעות נוכח שומעים את הביטוי ״אסקיפיזים.״

ניראה כי אנשים נותנים לעצמם ״הכשר״ לכל מיני פעילויות לא ראויות לכאורה כמו טיסה לטיול, מסיבה, שופינג, מסעדות, המלצות לסדרות וכו׳, בעיקר דברים שהם פאן טהור כשהמצב בארץ הוא המצב בארץ. משתיקים את המצפון ורגשות האשם שלהם בתירוץ הנפשי ״אסקיפיזם״ ומכשירים פעילות לכאורה לא ראויה בזמן שהחיילים שלנו עובדים קשה ובסכנת חיים יום יומית כדי לאפשר לחיים שכאן להמשיך.

אני שואלת, לצאת ממה? מהמציאות? מהעצמי? מהדבר הגדול שמתרחש כאן שהגיע לכל בית במדינה ולא רק דרך החדשות שלא נגמרות על המסך. מה הדחף הגדול לברוח? אם נטוס לתאילנד מה שקורה בארץ יגמר? אם נעשה מסע שופינג משוגע הכאב על מה שמתרחש בארץ הזאת יחלוף? אם אקח עוד שאכטה מהג׳ויינט האובדן הגדול כבר לא יורגש?

אין לאן לברוח. לא כי יש אנטישמיות בכל פינה בעולם, פיזית אפשר ״לברוח״ לכל מקום. אבל בכל מקום העצמי יהיה, והעצמי הזה הוא הרבה יותר רחב ממני. לכל אחד מאיתנו יש את העצמי הייחודי שלו ואת העצמי הקולקטיבי שלו. אי אפשר באמת לברוח מהמציאות, קשה ובלתי נסבלת ככל שתהיה.

אנחנו ללא ספק נוכחים באחד האירועים הכי קשים, בלתי נתפסים ובלתי נסבלים שידענו הן כפרט והן כלאום במדינתו. התקופה הזאת מלווה בהרבה הרגשות וחוויות שלחלק נרחב מהאנשים הם ממש חדשים. הייאוש גואה, הפחד והחרדה משתוללים ומופיעים בדרכים שונות אצל אנשים שונים, חווית הטראומה שטרם עובדה, הדאגה שלא פוסקת על השבויים, על החיילים, על המשפחות, על הילדים וההורים שלנו, על החברים, על העתיד.

השבר המרכזי שקרה אצל מרבית האנשים, ממגוון הקשת הפוליטית – דתית, הוא התערערות הערכים. התרחש אירוע שגם בסרטים המוגזמים ביותר היה נחשב למדע בדיוני בלבד. כעת, נשאלת השאלה איך ניתן להתמודד עם המציאות הקשה הזאת, איך ממשיכים לחיות את היום יום בלי להישבר, איך אפשר בכלל לדבר על המשך כשכל כך הרבה נגדע.

ראשית, לא ממשיכים. עוצרים. מתבוננים. מאפשרים לחוויה לנכוח בגוף, קשה ככל שתהיה. מתחילים אט אט לאפשר למה שקורה להיות, מאפשרים אט אט לגוף לעכל את המתרחש, מאפשרים לעצמנו להיות רגע בתוך הדבר הזה בלי להתערב, בלי לנסות לשלוט ולנתב את החוויה והתחושה, בלי לברוח. זה לא קל. הגוף רוצה לצרוח מכאב, הלב כמעט מאבד שליטה ותחושות נקם גואות בו מכל פינה. הראש כבר מזמן לא חושב ישר ותחושת הייאוש מחלחלת ומרדימה את הגוף.

אז, מתוך החוויה הזאת, הנוכחת בכל מאודה, עולה וצומחת ההכרה המלאה של המציאות כפי שהיא, של העצמיות כפי שהיא במציאות הזאת ומעל הכל, של הפעולה הנכונה הנובעת מתוך הרגע הזה. זו מהות היוגה כולה. לשבת, להתבונן, בשקט, לאפשר לדברים להיות, לחזור לנשימה, לעצור את היום יום, תוך עיבוד לא מכוון של הדברים, היכרות אמיתית ונוכחת עם המציאות ופעולה נכונה סובייקטיבית למתבונן.

ככה אפשר להמשיך בלי לברוח מהמציאות, ככה אפשר להמשיך לחיות, לעבוד, להזין את הגוף, לנוע בלי לפספס ולו דבר ממה שמתרחש ולקחת אותו בחשבון הפעולות שלנו. זה לא אומר שלא נלך לקנות בגדים אם צריך, זה לא אומר שצריך וחובה עלינו לשבת לצפות בחדשות מבוקר עד ערב וחס וחלילה לא לצפות במשהו שיפיח בנו שמחה. זה לא אומר שלא נטוס לחו״ל או נחגוג יומהולדת. זה רק אומר שנהיה מודעים למקום שממנו הצרכים האלו נובעים. העבודה הרוחנית של היוגה היא לא הפעולה עצמה כי אם המקור לפעולה והדרך.

בואו, אי אפשר באמת לברוח משום דבר, זו רק אשליה שתגדיל את מקור הבריחה. אפשר במקום, לעצור, להתבונן, להכיר את המציאות ולפעול מתוך מקום ברור במתינות ובחדות, ובצורה הכי נכונה והולמת לפועל.

תחילה היה נדמה שכל פעולה שהיא לא צפייה בחדשות היא פעולת אסקיפיזם, כמעט פעולה לא ראויה לנוכח מה שקורה. כך יצא שהרבה אנשים הפסיקו לאכול או אכלו דברים מועטים וממש לא בריאים לגופם. כך יצא שהרבה אנשים הפסיקו את חייהם ברגע, הפסיקו לעבוד, הפסיקו לקרוא, ללמוד, לעשות ספורט, ליצור, לפגוש חברים לתרגל יוגה. כל הפעילויות הללו נדמו אז כאסקיפיזם אחד גדול מהמציאות המשוגעת שנקרתה לדרכינו.

אבל האמת, כפי שאני רואה אותה, לשבת מול המסך כל יום זה זה האסקיפיזים הכי גדול שיש מהחיים עצמם. ועלינו להיזהר לא ליפול למלכודת הזאת. לרסן את הדחף לשמוע את ״פרשנינו לענייני״ שוב ושוב ושוב ושוב. לחיות את החיים בענווה, בצניעות, בנוכחות מלאה. להיות עבור עצמנו ועבור האחר בנועם, ברוך ובחמלה.

לא לחפש את הבריחה כי אם את ההימצאות, את הנוכחות המלאה בחיים האלו. ליצור חיים טובים גם במציאות רעה. לקחת אחריות על החיים שלנו ולהיות שם עבור עצמנו, עבור משפחתינו ועבור המדינה כולה. להתבונן במציאות כפי שהיא, ללא כחל וסרק ולחיות את המציאות שלנו כפי שהיא ללא תירוצים אסקיפיסטיים כאלו ואחרים.

משהו לחשוב עליו לפני שאומרים שוב את המילה הכה מקוממת הזאת בתקופה הכה מורכבת הזאת- אסקיפיזם. אנא אל תצאו לשום מקום, תהיו בכל מקום, בנוכחות מלאה.

אסיים בשיר של חברתי המשוררת, שירי בין.

 

א-ב-דה || שירי בין

בסלון הירוק

מסתכלת עליך

מדברת על הא ועל דא

רק כדי לא לדבר

על גדל האבדה

 

בואו נהיה יותר אינסקיפיזם, שנדע להתבונן עמוק לתוך עצמנו, להכיר, לחמול, לאהוב, לתמוך ולצמוח משם לפעולה נכונה.

 

לאב.

נֹעה





54 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

The Yoga Lab

Comments


bottom of page