אידיוט

עודכן ב: 14 יול 2020

לאחרונה יצא לי לפגוש בראיון עם השחקן והיוצר מיכאל אלוני, במסגרת פרויקט חביב של תאטרון הבימה ״הבימה עד הבית״. והוא מספר שם על הצגה שהוא שיחק בה עוד כשהיה בבית הספר למשחק ניסן נתיב.

הוא מספר על מחזה שהוא בעצם עיבוּד לרומן עב הכרס (כמובן) של דוסטוייבסקי, האידיוט. אלוני מספר שהיה השחקן הראשי, הנסיך מישקין. ששם החיבה שלו היה האידיוט, לא כיוון שהיה אידיוט או רפה שכל אלא כיוון שאותו נסיך, תרתי משמע, האמין בטוב של האדם ולא משנה מה. בוא נגיד שהוא לא זורם עם הקונספט המוזר של יצר האדם רע מנעוריו, אלא להיפך, יצר האדם טוב, תמיד היה ותמיד יהיה.

מפה לשם, מספר אלוני על סצנת הפתיחה של המחזה, בה הנסיך מישקין יושב ומסביבו חבורת נשים, והוא פותח במונולוג שבו הוא בעצם מספר להן על אירוע משוגע שקרה לחבר שלו (שאגב, קרה לדוסטוייבסקי עצמו במציאות) . הוא מספר על החבר שלו שנידון לעונש מוות, ובעודו עומד מול כיתת היורים, חישב בליבו כמה זמן עוד נותר לו לחיות, היו לפניו ארבעה אנשים. מלמל לו, דקה לכל אחד ועוד קצת הגיע ל5 דקות המתנה למוות שלו עצמו. החליט שבחמש הדקות האחרונות האלו הוא נפרד מהעולם. את הזמן הנותר חילק כך – 2 דקות ראשונות הוא נפרד מכל הדברים הסובבים אותו, דוממים וחיים, 2 דקות הבאות הוא נפרד מהאנשים הקרובים אליו ביותר – אשתו, ההורים, אח שלו וכו׳ ובדקה האחרונה החליט להיפרד מעצמו. וכך היה בשתי הדקות הראשונות החבר נפרד מהרוח, מהאדמה, מהאנשים ומהציפורים. כעבור שתי דקות, עבר להיפרד מהקרובים לו ואז הגיעה הדקה שלו להיפרד מעצמו, ובדקה הזאת אמר שהוא כמעט היה קרוב לאבד את השפיות שלו! כל שנייה הפכה להיות נצח! כאילו לא התחילה ולא נגמרה, וברגע אחד, הבין החבר של הנסיך, איך בזבז את חייו במרוץ מיותר, תוהה לעצמו בעצב איך לא חיי כך את כל החיים שלו, כי ככה(!) צריך לחיות את החיים.

כל רגע הוא נצח והוא טהור כל כך. עמד שם, בתובנה הזאת מחכה לכדור, כנוע, מיואש. ופתאום, ממש משום מקום, מגיע שליח של הצאר ונותן לו חנינה (WHAT???) זה הרגע שבו הוא בעצם מקבל את חייו בחזרה. אבל זה לא בדיוק חייו, אלא הוא קיבל את חייו + תובנות. כמה מופלא זה יכול להיות?



וכאן עוצר הנסיך, לוקח נשימה עמוקה, בינתיים הנשים שמסביבו שואלות בעיניים גדולות ״נו ו... אז הוא באמת חיי ככה?״ ענה להן הנסיך ״מממ לא ממש. הוא חזר להרגליו הישנים״.

רגע, מה?

כל כך הרבה דברים עברו לי בראש, קורונה, הרגלים, יוגה, הרגע הזה, מדיטציה, שפינוזה, טוב הוא תמיד באיזשהו שלב עולה לי לראש:) הרגלים – הצורה הכי מטושטשת ומסוכנת של היאחזות. לא שאין הרגלים טובים, אבל הרגל בין אם הוא טוב ובין אם הוא רע, הוא סוג של היאחזות. כל שינוי הוא קשה ומאתגר, לפי הבודהיסטים (ולא רק הם) השינוי הוא מקור הסבל בעולם אז בעוד הם מנסים ליצר נצח ומלאות מתוך ריקות בחוויה או פשוט נירוונה (וזה הזמן לקרוא מה כתבתי על הנירוונה הזאת שכולם מייחלים לה), אני מנסה להכיל את השינוי, לאפשר לו להתקיים, לתת לו מקום. כמה מאתנו כמעט איבדו את זה עם פרוץ הקורונה בארץ, ובעיקר עם פרוץ הסגר? כמה מאתנו חשבנו שזה סוף העולם שקרב, כמה מאתנו לא ראו את הסוף? ואז, כמה מאתנו מצאו את השקט? כמה מאתנו פתאום אהבו את השבת המתמשכת הזאת? כמה מאתנו אמרו לעצמם, בליבם ולסובבים– משהו קרה, אנשים כבר לא יחזרו להיות מה שהיו... האמנם? האמנם אנשים נרגעו יותר מאז? האמנם הרחובות דלים יותר מאז? האמנם אנשים עזבו את הטירוף וצובאים על מרכזי היוגה והמדיטציה להתחבר לעצמם?! מממ, איך אמר הנסיך מישקין ״לא ממש״. וזה לא פלא.

צריך אומץ להתכנס פנימה ולהכיר

צריך ענווה לקבל את השינוי

צריך כוח לעבד את השינוי

וצריך אותך כדי לחיות אותו

הרגלים רעים אפשר להפוך לטובים, הרגלים טובים אפשר לנטוש ופשוט להיות. הרגלים הם רק עוגנים, הם האחיזה שלנו בדברים, הם קביים לתקופה מסוימת, בסוף – יש את הרגע הזה. והוא טהור, והוא נצח כשמביטים בו לתוך הלבן של העין וכמו שהחבר שם הבין - ככה צריך לחיות.

השינוי תמיד מתרחש, השאלה היא כמה מהר אנחנו מקבלים אותו, מסתגלים אליו, ומתאימים את חיינו לדבר החדש. ושנהיה לראש ולא לזנב, זה לא החג אבל מרגיש מתאים.

לאב.

🧘‍♀נעה🧘‍♀